Re’eh תרל”א 3-8 incomplete

ובמדרש נר מצוה כו’ נרך בידי נרי בידך כו’.
The Midrash (Devarim Rabbah 4:4) HaShem said my candle – The Torah is given into your hands, and your candle – one’s life is in HaShem’s hand.
כי בכל דבר יש נקודה חיות מחי החיים. רק שבעוה”ז נסתר הפנימיות. וזה המבוקש מאיש ישראל לעורר ולגלות הפנימיות שיש בכל דבר ע”י המצות. שבכל מעשה נמצא ממצות הש”י עשה או ל”ת. וע”י המצוה מקרב כל המעשים אליו ית’.
This is because everything in this world has its life force from the source of life – HaShem. However this (HaShem) is covered up in this world, where thi internal is hidden. Yet is the duty of each on of Bnei Yisrael to awaken and reveal the internal life that is in each and every thing through the mitzvos. For in everything there is a mitzvah attached to it, whether it is a positive commandment or a negative commandment (abstaining from something negative is its purpose for existence). It is the mitzvahs that elevate everything to HaShem.
וזה נרי בידך כי צריך כל אדם להאיר הנקודה הטמונה וכאלו היא במאסר עד שיגבור האדם להאיר מהחשיכה.
This is the meaning of the words “my candle is in your hands”. For it is man that lightens up these hidden places, and as if they are imprisoned, until man will overcome and light up the darkness.
ונקודה זו היא הברכה בעצמה אשר תשמעו כשמדבק עצמו בנקודה הנ”ל שבכל דבר אז רואה שזה הברכה.
It is this very point that is itself the blessing (mentioned above: “I give you today the blessing and the curse..lif you listen to my commandments”), This means that when a person connects to this aboveentioned point that is in each thing, one sees that it is a bracha.
וזה ראה כו’ ע”י הביטול לנקודה הנ”ל.
this is the very commandment of the word “see” for we are commanded to nullify ourselves to this point (enabling us to see)
וכן בשבת כ’ ויברך כי זה היא בחי’ שבת להיבטל ולהיכלל לנקודה הנ”ל ושם שורה ברכה.
So too on Shabbos we say HaShem blessed the shabbos day, this means that the concept of shabbos is to be nullified and included in the source, where the bracha is.
אחז”ל כלי מחזיק ברכה שלום. והיא הנקודה מהש”י שמהוה כל ונק’ שלום שהיא שלימות כל הנבראים והיא הברכה:
As our sages have taught, the Shalom is the vessle that can hold bracha. This is the point from HaShem that gives everything existence and it called Shalom, which is (connected to the word) Shleimus, the completion of the entire creation.

במדרש כי ירחיב. מתן אדם ירחיב לו כו’ הקב”ה מתיר אסורים כו’. פשוט מי שנותן נדבת לבו להש”י זה עצמו מרחיב לו. כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון. וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון הש”י. זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר. וזה ירחיב לו. וכתי’ בכל אות נפשך וכבר כתיב ואמרת אוכלה בשר כו’. אך המפ’ דקדקו שלא כ’ אות גופך רק נפשך עי’ בר”מ אלשיך. ובכל אות נפשך הוא כמ”ש ואהבת כו’ בכל לבבך כו’ נפשך א”כ מאחר שכ’ בכל אות נפשך ע”כ הכוונה לשמים. וז”ש כי אם לא יתבטל מפנימיות הדביקות להש”י אף ברצון זה אז יוכל לאכול. ולא שיבטל עי”ז אהבה העיקרית. וז”ש בכל אות נפשך כו’. ואז כשעיקר האהבה נדבקת בו להש”י. זה מתיר האיסור וכח סט”א שיש בכל דבר גשמיות. וז”ש ה’ מתיר אסורים כי הוית כל דבר ממנו רק שהנקודה סתומה וצריכין להרחיבה. וזה תלוי בנקודה שבאדם כפי הרחבתה בנפשו. כן מתגלה אליו בכל מקום כנ”ל. וז”ש כי ירחיב כו’ גבולך. שתתפשט הנקודה ותתרחב בכל נפש האדם כנ”ל:

כי ירחק כו’ המקום כו’ ונתת בכסף כו’ והלכת כו’ בכל אשר תאוה כו’. הכלל כי ע”י הרצון והחשק לדבוק בה’ אחד יוכל להתדבק בכ”מ שהוא כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע”י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה’. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פי’ להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהי’ עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להש”י. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו’. ונתת הכסף כו’. פי’ שלא לשכוח אהבת ה’ ותשוקה הנ”ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו’. בקר צאן יין שכר. יהי’ נזכר אהבה העיקרית לה’ ואז אל המקום כו’. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ”מ מחשבה טובה הקב”ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ”ל:

בספורנו פי’ פשוט בפ’ ראה כו’. כי אין לאיש ישראל דרך ממוצע רק לידע אם יקבל עול מ”ש בכל מעשיו למסור נפשו לה’ אחד. הברכה. ואם לא כן. הקללה ע”ש. ויש לפרש ג”כ תיבת לפניכם כמ”ש הרב הק’ ז”ל מפרשיסחא על פסוק ואלה המשפטים כו’ תשים לפניהם. להיות משפטי ה’ קודם להוית האדם וחביבים מהויתו ע”ש. כן ג”כ להיות הסתכלות זה בב’ הדרכים קודם הוית האדם. וגם כפשוטו קודם כל מעשה להסתכל היטב שיהי’ בדרך הטוב לש”ש. ואז יזכה לראות איזה דרך הטוב כמ”ש רמב”ן ז”ל ע”פ הדבר אשר יקשה כו’ תקריבון אלי כו’ ע”ש בפ’ ואתחנן:

אא”ז מו”ר ז”ל הגיד בסעודה ג’ של שבת היא בחי’ קשה עלי פרידתכם. ויש לאדם להשתוקק שלא ישכח ממנו הארת השבת כל ימי השבוע כו’. ואיתא וינפש וי אבדה נפש. והקשה הרב בע”ש ז”ל כי זה שייך בסוף שבת ולא בההתחלה. ותי’ כי ע”י שיודע האדם זה שאחר שבת יסולק ממנו הארת נשמה יתירה יתאמץ ביתר עוז להתדבק בשבת קודש עוד בו נשמתו ע”ש הובאו דבריו בס’ זכרון זאת. וי”ל עוד כפשוטו שזה עצמו בחי’ שבת שתוך ימי השבוע ג”כ יזכור וישתוקק למה שנאבד ממנו כמ”ש זכור כו’ יום השבת כו’. וממילא כפי השתוקקות כל ימות החול. כמו כן מקבל השבת בשמחה. ועיקר הדברים שיש לאדם להשתוקק תמיד לדבוק בשורש החיים שלא להיות נפרד משורש נשמתו בה’ אחד. וזה עצמו בחי’ שבת ותשובה ששב הכל לראשיתו ושורשו. וזה התשובה בסעודה ג’ בשבת ע”י השתוקקות הנ”ל להיות נדבק בשורשו כל ימות החול ג”כ אף שנסתלק ממנו כענין שכ’ שימני כחותם. והיא בחי’ תפילין בחול כמ”ש בסה”ק: