Vayeshev תרמ”א
במדרש בזעקך כו’ כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו’. הענין הוא עפ”י המשנה כל כנסי’ שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו’. כי ראינו עשו ישב אצל אביו בארץ כנען ובסוף וילך אל ארץ כו’. כיון שלא הי’ כוונתו לשם שמים. ויעקב אע”ה שהי’ כל הימים האלו מפוזר ונרדף. ובסוף נתישב במקומו. כיון שכל הילוך שלו הי’ כדי לבוא לישוב זה לבסוף. ומצינו עוד. מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. היינו שהרצון לשם שמים עושה במחלוקת טובה יותר מהכנסי’ שאינה לשם שמים כנ”ל לכן אף שנראה שיעקב נתקוטט עם עשו ולבן. מ”מ מהסוף רואין שהיה כוונתו לש”ש בלבד. וז”ש הנביא בזעקך יצילוך כו’ שהוא בתוך התוכחות. לומר שהכל תלוי בהמכוון. כי באמת נמצא העזר בכל מקום. בפרט בבנ”י כמ”ש ממנו פנה ממנו יתד. רק שצריך להיות המבוקש והכינוס כראוי אל האמת. וכשנמצא ישועה ע”י הקיבוץ הוא סימן שהמכוון לשם שמים. וז”ש בזעקך יצילוך קבוציך. בארץ מגורי אביו הוא הדביקות עד ההתחלה והשורש וזהו ענין השבת כמ”ש במ”א רמז וישב יעקב בחי’ השבת שבא אחר ימי המעשה אם הם פונים ליום השבת כנ”ל אז הוא כנסי’ לשם שמים. ופירוש כינוס בניו הוא על כל דורות האחרונים ג”כ. כי כל מעשה האבות היו עושין לדורות עולם. ואמת כי זה תלוי בזה. כמו שהיו מעלין מעשיהם עד שורש העליון וההתחלה. כן היו מקשרין עד סוף כל הדורות. לכן נקראו אבות שהם קיום הבנים. וגם זה אמת כי כמו שכחן של בנ”י מאבות כן זכות כל דורות בני ישראל הלכו עם האבות. וז”ש כינוסו וכינוס בניו הצילו כו’. לכן נעשה מכל מעשיהם תורה שהכל דרך ולימוד לבנ”י. וכל המקומות שעברו בנ”י אח”כ הי’ הכל בשורש האבות קצת מזה. ובמדרש לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה ויבא רוגז של יוסף. הם בחי’ הד’ מלכיות שעברו בנ”י אח”כ עד היום. והענין שיש ג’ עבירות שצריכין למסור נפשו עליהם ע”ז וש”ד וג”ע. לבן ע”ז. עשו רציחה. צרות דינה ג”ע. אח”כ רוגזו של יוסף הוא לשה”ר ושנאת חנם ששקול נגד ג’ העבירות ולכן הי’ זה צער קשה יותר מכולם. ויש כמה פרשיות מענין זה. כמו כן שנאת חנם האריך גלותינו המר עתה יותר מכל המלכיות. ולכן בודאי נמצאו בפרשיות אלו כחות ועצות. וע”י העסק עצמו בלימוד פרשיות אלו הוא מפתח לגאולה כנ”ל. ואיתא כי אורך הגלות על ענין מכירת יוסף ע”ש בזוה”ח. ויש להבין היעלה על הדעת כי אנחנו נענשים בעבור השבטים ח”ו. הלא נודע כי כל קיום שלנו בזכות האבות והשבטים שהם עדות לישראל. רק הפי’ ששנאת חנם שלנו עשה פגם גם בשורש השבטים. ובלי ספק אין אנו מבינים שנאה שהי’ ביניהם. כי נעשה מכל מעשיהם תורה. ורק בנו יש שנאת חנם ממש. ואז בשורש הי’ מעין חטא זה. לכן אנחנו עונותיהם סבלנו. ועמ”ש פ’ דברים בשנה הקודמת:
The Midrash explains that Yaakov, gathering with his sons, protected him from Eisav. This can be explained with the Mishna (Avot 4:11): “Any gathering for the sake of Heaven will endure.” All the years Yaakov was away in the house of Lavan, Eisav sat comfortably in his father’s home. Yet, Eisav’s end was “He left for a foreign land because of his brother Yaakov.” On the other hand, Yaakov, who went through many struggles, settled in the land of his fathers because his intention was for the sake of Heaven, and therefore he endured.
Furthermore, the Mishnah (Avot 5:17) states that any argument for the sake of Heaven will endure. This means that intention for the sake of Heaven outweighs the “gathering of the wicked not for the sake of Heaven.” This is why, despite appearances of Yaakov arguing with Eisav and Lavan, the enduring result indicates Yaakov’s Heavenly intention.
The pasuk mentioned in the Midrash above, “When you call out, you will be saved” (Yeshaya 57:13), is mentioned in the middle of the prophet’s rebuke. This shows that everything is dependent on intention. In every situation, there is help to be found, especially for Bnei Yisrael, as it states (Zechariah 10:4), “From them shall come the cornerstones.” However, it is dependent on the intention being for the sake of Heaven. When one is saved through the “gathering” (when the end result is gathering and not being spread out – ie it endures), it is a sign that the intention was for the sake of Heaven, as the pasuk (ibid) states, “when you call out, your gathering shall help you.”
Furthermore, the pasuk states (Bereishis 37:1), “Yaakov dwelt in the land of his fathers – מגורי אביו.” This alludes to the connection back to the source, the idea of Shabbos. Just as Yaakov now rested – וישב. When the effort expended on the days of the week is directed to Shabbos, then it is called a gathering for the sake of Heaven.
Furthermore, this “gathering in” also refers to the generations to come. This is because the actions of our forefathers were done and are felt by all the generations to come. Indeed, to the extent that they were able to elevate their actions and connect them to the source, the effect is extended to generations to come. This is why they are referred to as אבות – forefathers, because they give their children existence. Furthermore, just as the energy of Bnei Yisrael is from the actions of our forefathers, so too that merit of the generations to come was with our forefathers, as clear from the pasuk above, “the gathering of himself and his children saved him from Eisav,” for it was the descendants to come that protected him.
It is because of all this that the very actions of our forefathers became Torah, for it is all here to teach Bnei Yisrael afterward. And all the places that they traversed retained remnants of the forefathers.
Furthermore, the Midrash explains that Yaakov had no rest from Lavan, Eisav, Dina, and finally from the story of Yosef. These four events symbolize the four kingdoms that ruled over Bnei Yisrael till this day.
The idea is that there are three cardinal sins which require one to forgo his life and not transgress: idolatry, murder, and adultery. Lavan represented idolatry, Eisav represented murder, and the story with Dina was one of adultery. Yet after all this, there was the “anger of Yosef,” which came from the sin of evil speech and hatred, which is equal to the three cardinal sins! Therefore, the punishment from the sin of Yosef was even worse than that of the others. Similarly, it was through hatred that our current exile began, and it has been the longest and most bitter.
It is clear, therefore, as we explained above that in suffering there is salvation, and therefore these parshiyot of the Torah contain the power and way to be redeemed. It is through toiling and understanding them that we can find the key to the redemption!
The Zohar explains that the lengthy exile we are in is because of the sin of selling Yosef. Can this really be that we are punished for the sins of the brothers? We know that our entire existence in exile was only in their merit?
The answer, however, is that our hatred toward one another caused a wound in the very source of the tribes. Clearly, we cannot fathom what sort of hatred they could possibly have for one another, and indeed, their very actions created actual Torah. However, we ourselves actually have real hatred toward one another, and therefore, in the root of the sin, there is a connection to their sin, and therefore, by continuing this hatred, we “bear the suffering of their sins.” (See also the explanation of the sin mentioned above תר”מ)
במדרש בחבלי אדם אמשכם כו’. כי היה ירידת אבותינו למצרים בסיבת יוסף. והענין הוא כי כל מחשבותיו ית’ אלינו. כי רצה השי”ת להיות התחלת הגלות בזמן השבטים. כדי שיהי’ הכנה לגאולה כמ”ש כבר בפסוק ואוהבי שחרו מוסר ע”ש פ’ שמות. אכן לא היה בכח מצרים לשלוט על השבטים בפרט על יעקב אבינו הקדוש. לכן הי’ מוכרח להיות סיבה זו שימכרו השבטים את יוסף ובכחם התחיל הירידה למצרים. וגם ע”י שהי’ יוסף הצדיק הגורם הי’ זה עצמו מפתח לגאולה בצדקתו של יוסף:
The Midrash quotes the pasuk (Hoshea 1:4), “in chains of man, I will draw them.” Yaakov and his sons went to Mitzrayim because of Yosef. Hashem did this because He had our best interests in mind. Hashem wanted the exile to begin at the time of the tribes so that they could already lay the path of redemption (See Shemot תרל”ה במדרש, Hashem saw that they would be able to maintain their level even in exile). This is alluded to in the pasuk (Mishlei 13:24), “He who loves him (his son), disciplines him early.” Indeed, the Mitzriyim did not have the power to rule over the brothers, and definitely not over Yaakov. Therefore, it was necessary for them to come to Mitzrayim only because they had sold Yosef and went on their own accord, not because they were forced to by the Mitzriyim.
Furthermore, since Yosef was the actual one that caused them to come down to Mitzrayim and go into exile, that itself was an opening for the redemption, in his holy merit.
