Vayeshev תרמ”ג

וישב יעקב בארץ מגורי אביו פירש בזוה”ק מלשון יראה כו’. כי הנה חכמים הגידו כי האבות היו כל אחד ענין מיוחד אברהם בחי’ אהבה וחסד. ויצחק בחי’ יראה ודין. ויעקב אע”ה הי’ כלול מב’ הבחי’. לכן נאמר כי עד עתה הי’ תהלוכות יעקב בבחי’ אהבת חסד ולכן הי’ בבחי’ הליכה כמ”ש באברהם לך לך כו’. כי התפשטות הקדושה לקרב רחוקים הוא בבחי’ אהבה וחסד לפנים משורת הדין גם בבחי’ אהבה יכולין לקרב רחוקים כמ”ש ואהבת את ה’ שיהי’ ש”ש מתאהב על ידך. אבל יצחק אע”ה שהי’ יראה ופחד נאמר לו אל תרד מצרימה כו’. ובעוד שהי’ ליעקב רדיפת עשו הי’ מתדבק בבחי’ אברהם. ועתה התחיל להיות בבחי’ מגורי אביו. ואפשר לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף כמ”ש כבר כי בחי’ הדין א”א לגמור בשלימות רק להיות מוכן לזה ולבסוף צריכין להשתתפות מדה”ר:

“And Yaakov dwelt in the land—מגורי of his fathers” (Bereishis 37:1). The Zohar explains that the word מגורי is an expression of fear.

The idea alluded to here is based on the teaching of our sages that each of our forefathers had a unique trait. Avraham embodied love and kindness, Yitzchak embodied fear, and Yaakov combined both.

Until this stage in Yaakov’s life, he emanated the concept of Avraham—loving kindness. Consequently, he constantly traveled, akin to Avraham being told “Lech Lecha” to journey. Spreading holiness to bring those far closer requires this “traveling,” as kindness involves giving beyond one’s obligation. Love, a trait that brings others close, is explained by our sages as making the name of Hashem more beloved through one’s actions (Yuma 86a).

Now, Yaakov transitioned to the stage of “fear” of Yitzchak. Just as Yitzchak was commanded not to leave Eretz Yisrael, Yaakov settled in the land. As long as Eisav pursued Yaakov, he remained on the level of Avraham—loving kindness. The connection with Eisav aimed to draw out sparks of holiness, and once completed, they separated (refer to תרמ”ב). This could explain why, now settled and attaining the level of “fear of Hashem,” the “anger of Yosef jumped upon him.” Yaakov, now on the attribute of divine judgment, found it challenging to maintain, as one can only prepare for it and eventually combine it with the attribute of divine mercy.

במדרש כי אנכי ידעתי את המחשבות כו’ כולם עסוקין בשקן ותעניתן כו’. והקב”ה הי’ עסוק לברוא אורו של משיח. הענין הוא דאיתא משיח בא בהיסח הדעת. פי’ שגאולה אחרונה היא בישועת השי”ת בלי השגת שכל אנושי. וכמו כן לידת משיח הי’ בהיסח הדעת שהיו כולם טרודים בצערם. ויש להבין כי בודאי כל מחלוקת של השבטים הי’ לשם שמים לכן נתקיים שיש משיח בן יוסף ובן דוד. וכל אחד הי’ תופס לפי דעתו כי המלכות מגיע ליהודה או ליוסף. וכולם כיוונו לשמים. אלו ואלו דברי אלקים חיים. וצריך להיות ב’ הבחי’. משיח בן יוסף המתחיל ובן דוד הגומר. ולכן הי’ הסדר כן שמקודם נכסה מהם יוסף הצדיק ואז נולד משיח בן דוד. והקב”ה יודע המחשבות ראה דעת כולם למצוא האמת. ונפלו במבוכה בדבר שאין ביכולת בני אדם לקיים בפועל בשלימות. וצירף הקב”ה מחשבה טובה שלהם וברא אורו של משיח. ויש לנו להבין כי השבטים הם עמודי עולם. כמו שיש ג’ אבות ובחינותיהם מקיימים העולם. כן בחי’ י”ב שבטים. וע”ז נתקן י”ב ברכות אמצעיות בתפלת שמ”ע. האבות הם בחי’ סידור שבחו של הקב”ה. והשבטים הבקשות. וכל אלה המה דברים מיוחדים שמתחדשין בכל יום. כי אין הדברים מקרה רק הם עמודים שהכל עומד עליהם. והקב”ה וב”ש פותח בכל יום אלה הדרכים והשערים שער סליחה ורפואה ותשובה ופרנסה כו’. לכן נתקן ברכה בסוף כל בקשה ואם הי’ בקשה בלבד מה ענין הברכה רק שיש להאמין כי בכל יום נותן הקב”ה אלה הברכות לעולם רק בכח בנ”י לעורר אלה הדרכים. והנה יהודה בחי’ שמע קולינו. כמ”ש שמע ה’ קול יהודה והיא בחי’ דוד המע”ה נעים זמירות ישראל. ובחי’ יוסף הוא משלו נותן לו. אבל באמת בכלל ישראל המלכות ליהודה. כי בסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא. וענין זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג”כ כמ”ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום. פי’ בודאי האדם צריך לחשב דרכו בכל המדות שיוכל להיות נעזר לעבודת השי”ת. אבל בסוף הקב”ה עוזרו. וע”י כל המחשבות שהם לשם שמים מתקיים בסוף עצת ה’. וז”ש אנכי ידעתי כו’ המחשבות. ויעקב אבינו ע”ה ובניו הי’ כל מחשבותם לשם שמים בלבד. וכשהגיעו לתהום שאין בכח אדם לילך עוד. אז צירף הקב”ה עמהם ונתן כחו. ועוד נתבאר במ”א תשלום ענין זה המחלוקת של יוסף ויהודה:

The Midrash (Bereishis Rabbah 85:1) explains that while Yosef, Yaakov, and Reuven were in a state of mourning, the Torah relates how Yehuda’s children were born. This was Hashem’s way of bringing about the light of Mashiach, who comes from Yehudah. The idea here is that Mashiach needs to come with the “absence of thought,” meaning that the final redemption must come from the salvation of Hashem beyond the comprehension of man. This is demonstrated by the birth of Mashiach from Yehudah, which happened at a time when everyone was involved with mourning their grief.

Now, it is important to understand that the argument of the brothers with Yosef was definitely for the sake of Heaven. This is evident from the fact that it endured, and as we know, only an argument for the sake of Heaven endures. Their argument brought out the fact that there are two Mashiachs, Mashiach ben Yosef and Mashiach ben David. Each one held according to their opinion, either from Yosef or from David. Indeed, Mashiach ben Yosef is what will begin the redemption, and Mashiach ben David will complete it. This is evident from the order: first, Yosef was lost, and afterward, the birth of Yehudah’s children also occurred in a hidden manner, as described above.

Hashem, who knows the thoughts of everyone, saw that they all really wanted the truth. However, they came to an impasse where they could not completely do what they thought was true (on one hand, it was Yosef and Yehudah; on the other hand, how could there be a practical application of that). Therefore, Hashem took their good intentions and created the light of Mashiach.
Indeed, it is important to realize that the tribes form the foundation of the world, just as the three forefathers and their traits give the world existence. This idea is alluded to in the blessings of Shemone Esrei. There are 12 middle blessings corresponding to the 12 tribes, and the forefathers correspond to the first 3 blessings. The first three express the idea of “arranging the praise before the king,” and the next 12 are the “requests.” Therefore, it is in the merit of the tribes that we have these requests.

Crucially, these 12 “requests” are not mere appeals; they are new energies that Hashem brings about in this world each and every day. He opens the gates of forgiveness, health, parnassa, etc., each day. This is why each “request” has its own blessing, emphasizing that one needs to believe that Hashem bestows this blessing daily. However, it is up to man to awaken this blessing through his prayer.

Yehuda is parallel to the blessing of “Shomea Tefillah,” as it is stated regarding Yehuda, “Hashem heard the voice of Yehuda” (Devarim 33:7). This represents the concept of King David, the “beautiful voice of Yisrael”. Even Yosef was only in the merit and from Yehuda, but in truth, in Klal Yisrael, the Kingdom belongs to Yehuda. This is because, in the end, we all need the help of Heaven, symbolized in the blessings of Shema Koleinu (the nullification of everything to Hashem).

This idea also applies to each person on an individual level, as it states (Mishlei 19:21), “There are many thoughts in a man’s heart, but the plan of Hashem is what will endure.” The concept here is that while a person needs to plan and prepare to be of the best service to Hashem, ultimately, Hashem helps him (one cannot manage without the help of Hashem). This comes about when one has intentions for the sake of Heaven, then “Hashem’s plan that endures.”

With this, we can better understand the Midrash that stated, “I (Hashem) know their thoughts.” This is because Yaakov and his sons were all focused with the intention for the sake of Hashem, and when they finally reached an impasse and saw no way out through their own ability, Hashem combined all their good intentions and gave them His strength.

This idea and the argument of Yosef and the brothers are explained elsewhere (see Chanukah תרמ”ב והנה).