Vaetchanan תרל”ג
תרל”ג
ב”ה ואתחנן שבת נחמו
במדרש דיני תפילה לא ישמיע קולו כו’ ערב ובוקר וצהרים כו’ סימן לתפילה אם כוון אדם לבו לתפילה כו’ עשרה לשונות כו’. אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה. אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה לא לעשיות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר. מ”מ בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ויוכל להיות נענה בתפילתו ע”י שבקשתו גרם לו לבוא לתפילה. וז”ש ביצור נק’ תפילה בצר לי אקרא כו’ שכיון שע”י הצרה בא אל התפילה הוא מחובר להתפילה. ועי”ז נענה.
והענין לסדר שבחו של מקום תחילה נראה כי לכאורה מה ענין תפלה מאחר שע”פ משפט ה’ בא לאדם כל הסיבות. רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורותיו והוא כל יכול. אף שהמשפט נותן להעניש להאדם מ”מ יכול להשתנות המשפט לטוב ברצון עליון והוא דבר שאינו מושג לנו רק כי הוא כל יכול. וזהו הענין בתפילת מרע”ה אף כי בוודאי ידע והבין גם הוא כי א”א שיבא לא”י. ועכ”ז לא הניח מלהתפלל. כאמרם ז”ל אפי’ חרב כו’ לא ימנע מן הרחמים. והוא הוראת אמונה שאדם מאמין בהש”י כי לא יפלא ממנו כל דבר. וכענין במקום שאתה מוצא גדולתו שם ענותנותו. ולכן ע”י סידור שבחו יכול להתעורר רחמים.
וענין הזה נראה כי כן יסד המלך להיות במקום גדולתו יותר ענוות. אף כי אין להש”י להיות עניו כי הכל שלו. ורק להורות לבנ”י כי כך המדה שבמקום גדול יותר. יש ענוות יותר. וכך הוא סדר הראוי כי מדותיו ית’ שמנהיג בהם בעולם הם כפי המדות שצריכין להיות לבני אדם כדכתיב הדבק במדותיו. והנה התפלות שמסודרין בכל יום הם עדות שבנ”י מעידין שהכל שלו ושאליו ית’ יש לבקש כל דבר ועי”ז מעוררין עת רצון ומתחדש חיות העולמות על ידיהם. כדאיתא במדרש עת רצון כשהציבור מתפללין. דכתי’ ורצה בנו פי’ שבנ”י מעוררין רצונו ית’ כדמיון בן חביב שבא לפני אביו מתעורר בו תענוג ורצון. וכמו כן כשבנ”י נגשין אליו בתפלה מתעורר עת רצון. וזהו שכנ”י משבחת עצמה ואני תפלתי כו’ עת רצון. ולזאת כשהאדם כולל תפלה הצריכה לו בתפלה הקבוע בכל יום. יוכל להיות נענה יותר. וז”ש ערב ובוקר כו’ [וכן לא ישמיע קולו כנ”ל שממילא יהי’ נשמע בקשתו. כי האדם אין לו לזכור בקשתו בשעת התפלה כנ”ל. ויש להבין בזה אמרם ז”ל המשמיע קולו הוא מקטני אמנה]:
The Sfas Emes begins by quoting the Midrashim mentioned above regarding tefillah and the 10 different types of tefillah, emphasizing that the primary idea of tefillah is having the correct intentions.
This teaches us that while the main advantage of tefillah is when a person needs something, the highest level of tefillah is when one has intentions for the sake of the tefillah itself, rather than praying solely for personal needs. Even if a person starts their prayers with their own needs in mind, once engaged in tefillah, they should let go of their own concerns and be moved by the glory of HaShem. By doing so, one will merit to have their requests answered.
This is the essence of the type of tefillah called “Bitzur,” which arises from a person’s own difficulty. Although the initial reason for prayer may be personal challenges, once they begin praying, they become connected to the essence of tefillah, leading to an answer from HaShem.
To understand the idea of first arranging the praise of HaShem at the beginning of Shemona Esrei, we need to grasp that even though something may have been decreed upon a person, HaShem, in His infinite mercy and humility, is willing to change the decree through prayer. This concept is beyond our full comprehension. It is akin to Moshe Rabbeinu’s prayer when he knew he couldn’t enter Eretz Yisrael, yet he continued to pray for it. This demonstrates deep faith, showing that nothing is impossible for Hashem. As stated in Brachos 10a, “Even if a sharp sword is on a person’s neck, he should not hold back from requesting mercy.” It is a display of emuna, as it reveals that wherever there is greatness in HaShem, there is also humility. Therefore, by beginning the tefillah with praise to HaShem, one merits having their prayers answered, and decrees can be changed.
Additionally, the concept of finding HaShem’s humility, despite everything belonging to Him, is meant to teach us how we should act. We are commanded to connect to His ways. Our daily tefilot, where Bnei Yisrael testify that everything comes from Him and we must request everything from Him, awaken a merciful and auspicious time, renewing the life force of the worlds.
The time of prayer is considered an auspicious time (Midrash Devarim Rabbah 2:12). Furthermore, the Midrash explains that the words “And He wants us” imply that we awaken HaShem’s desire for us. Therefore, including one’s personal needs in the fixed daily prayer brings about an answer. That is why the prayer is recited both in the morning and the evening. Moreover, we are taught not to pray the silent prayer aloud, as doing so indicates a lack of emuna. There is no need to explicitly spell out personal needs, as HaShem knows and understands our hearts.
בהפטרה קול אומר קרא כו’ מה אקרא כו’ יבש חציר כו’ ודבר אלקינו כי בכל דבר יש ניצוץ אלקי אשר הקול יוצא ממנו לכבודו ית’ אף שאינו נשמע מבחוץ ואומר מה אקרא. אבל כשתפול הקליפה החצוניות מתגלה דבר ה’ אשר הוא עיקר חיות הפנימיות. וצריך אדם להאמין זה כי עיקר חיות הכל היא נקודה הנ”ל. כי בריאת האדם הי’ ע”ז שע”י מעשיו לש”ש יתקרבו כל הדברים לשורש החיות שלהם. וכתי’ בכל לבבך דרשו חז”ל ביצ”ט ויצה”ר ובזוה”ק מפרש כי יצה”ר דומה לברזל שכשנשרף באש מתהפך להיות אש ונתבטל הקישוי. כן יצה”ר ע”י אש התורה ע”ש. וכפי מה שזה ברור להאדם שיודע ומאמין כי אין מקום פנוי מהש”י. כמו כן נתבטל החצוניות אצלו. וכן איתא שגם מחשבות זרות הבאין לאדם. ששם יצר הוא המחשבות. הם רק כדי להיות להם תיקון. וע”י שיסיר האדם ממחשבות אלו. עי”ז ניתקן המחשבה רעה ג”כ. וכמ”ש במ”א ע”פ הוא העולה על מוקדה כו’. וכ”כ רבות מחשבות בלב כו’ ועצת ה’ כו’ תקום. פי’ בסיבות מחשבות הרבות שאין האדם משגיח עליהם עי”ז זוכה להשיג מחשבות טובות וכיון שעי”ז היצה”ר בא לו יצר טוב מתהפך יצה”ר לטוב כנ”ל. וכ’ במד’ כה’ אלקינו בכל קראנו כו’ ה’ רחוק וקרוב כו’ שביד האדם להתקרב עצמו לחיות אלקי אשר שוכן בקרב כל איש ישראל:
The Haftorah (Yeshayahu 40:6-7) states, “A voice says, ‘Cry out.’ And I said, ‘What shall I cry?’ ‘All people are like grass, and all their faithfulness is like the flowers of the field. The grass withers and the flowers fall, because the breath of the Lord blows on them. Surely the people are grass. The grass withers and the flowers fall, but the word of our God endures forever.'”
The idea conveyed is that everything in this world contains a spark of Hashem (God). This spark is the “voice” that emanates from everything for the sake of Hashem, even though we cannot hear it externally, and it seems to ask, “What shall I cry?” However, once the external husks fall away—representing the physicalities of this world—then “the word of Hashem is revealed,” as it represents the primary internal workings of everything.
A person needs to believe that their primary life force comes from this very point. This is the reason why man was created—to elevate everything to its source of life force by performing all actions for the sake of Heaven.
Furthermore, it is stated that one must serve Hashem “with all your heart” (Devarim 6:5). The Zohar explains that one’s evil inclination can be compared to iron, which, when burnt in a fire, becomes part of the fire, and all its hardness dissipates. Similarly, through the fire of the Torah, one can nullify the strength of the evil inclination.
Moreover, the more a person is clear about the fact that there is never a place without G-dliness, the more it helps to nullify externalities for that person.
Additionally, the wicked thoughts a person may have (which are the very existence of the evil inclination) are there for the purpose of repairing them by removing them from one’s mind. This rectifies negative thoughts. This idea has been explained elsewhere on the pasuk (Vayikra 6:2, see Sfas Emes Tzav תרל”א). This, too, is the idea of “There are many thoughts in the heart of man…but the plan of Hashem will endure” (Mishlei 19:21). When a person removes the wicked thoughts of the evil inclination, it brings them closer to Hashem and the good inclination, as mentioned above. Similarly, the Midrash explains that Hashem is near and far, meaning that one can bring oneself close to Hashem’s life force, which is present in each and every one of Bnei Yisrael.
