Shmot תרל”א 5631
ואלה שמות כו’ הבאים מצרימה את יעקב כו’. כתיב טוב שם (טוב) משמן טוב ובמד’ קהלת טוב ש”ט חנני’ מישאל שיצאו מן האש. מנדב ואביהוא שנשרפו והיו נמשחין בשמן המשחה.
These are the names of those coming to Mitzrayim. The Midrash (Kohelet Rabbah 7:1:1) based on the pasuk in Kohelet “A good name is better than good oil”. This refers to Nadav and Avihu who were anointed with the anointing oil, and entered a place of life, and died. Compared to Chananya Mishael & Azarya, that entered a place of death and survived. This is the meaning of “a good name is better than good oil”.
[כמדומה ששמעתי כן גם מאא”ז מו”ר זצלה”ה] פי’ שמן טוב מי שניתן לו גדולה מן השמים כענין הכהנים שהיו מיוחדין לעבודתו ית’. אבל טוב מי שמרויח לעצמו ע”י יגיעתו. וזה נק’ שם טוב. [Apparently in the name of the Chidushei Harim] The idea of “good oil” refers to someone having received greatness from Heaven, like the Kohanim that were chosen for their service. However even better than that is a “good name”, someone who earned it through his own effort is better, this is called “a good name”.ובחי’ זו מה שיותר מרוחק ויש עבודה יותר חשוב יותר שזה ענין השם מה שיוצא יותר למרחוק ונק’ ש”ט ביותר.
The reason why this is better is because a good name comes through hard effort, it precedes a person and reaches further places and is more effective, (as opposed to good oil, which is only effective to its immediate surroundings).
וזה ענין שבטי ה’ שירדו למצרים בבחי’ שמות כי האבות היו חוץ מן הטבע ונדבקים בו ית’ ונעשו אליו ית’ מרכבה תמיד. והשבטים הם שמתפשטין הארות הקדושה גם בתוך הטבע ועש”ז נק’ שבטים מלשון התפשטות. ולכך ירדו למצרים לעורר הארת הקדושה גם תוך המיצר וההסתר. ועכ”ז העיד הכ’ כי באו את יעקב והיינו שהיו דבוקין בהפנימיות.
This is the idea of the tribes of HaShem, that were the idea of “names”, this is because our forefathers were out of the realms of nature, and they were completely attached to HaShem and were a chariot for His presence.
The tribes are however those that spread the light of Holiness into nature. This is why they are called שבטים connected to the word התפשטות – spreading out.
Therefore they had to go down to Mitzrayim, to awaken the lights of holiness in the hidden places.
Nevertheless the pasuk testified that they came את יעקב, which means that they were attached to Yaakov. (Even though the mission of the tribes was to spread out into the physical realms, nevertheless they constantly remained attached to their roots.
[כמ”ש לעיל פי’ ויחי יעקב בא”מ ע”ש]. [As explained the idea of ויחי יעקב and Yaakov lived in Mitzrayim, (even in the darkness of Mitzrayim, he was able to connect to the source of life)].וזה שס”ת את יעקב איש הוא שבת כ”כ בבעה”ט. שזה הוא ענין שבת. נחלה בלי מצרים. להיות התעוררת הקדושה בשבת גם בתוך המעשה. שיש בירור קצת בגילוי בכל דבר להיות עלי’ לשורשו. וימי המעשה נק’ עבודה להביא בחי’ השבת גם בימות החול. ובמצרים הי’ עבודה קשה יותר כמ”ש בפרך.
This is alluded to in the Ba’al Haturim, the last letters of the words את יעקב איש spell שבת. This is because Yaakov represented the idea of Shabbos – an inheritance that is not limited, which is the idea of having the awakening of holiness of Shabbos even in (the days of the week) of action. This means that each thing has a part of it which is purified and uplifted to its source. This is why the days of the week are called “the days of work”, the work is to bring the idea of Shabbos into the days of the week.
אבל השבטים לא ירדו למצרים רק בבחי’ שמותם. אבל הפנימיות הי’ מדובקין בבחי’ יעקב. [כמ”ש נפש א’ ברש”י ויגש]
Yet in Mitzrayim this was even more difficult “Hard work”, “back-breaking labor”. Yet the tribes only went to Mitzrayim in their names – שמות, but their actual essence always remained attached to Yaakov. [As explained in Rashi Bereishis 46:26, Eisav was called many נפשות compared to Yaakov who was called one נפש]
והוא שנתברר להם שחיות הפנימיות שבכל דבר הוא מהש”י בלבד. אף שנראה מבחוץ מהופך. הוא רק הסתר.
This means that the tribes were aware that the inner life force of everything is only from HaShem, even though externally it appears contrary, nevertheless it is merely a cover.
וע”י שיודעין זה בבירור ממשיכין ההארה גם בתוך ההסתר עד שנתגלה הפנימיות.
Through understanding this with absolute clarity, one is able to draw down the light even into the hiddenness, until the inner light is revealed.
ובזוה”ק ה’ ושמו אחד ובבחי’ שמו נק’ רזא דאחד שנסתר עתה וע”י אמונת ישראל שמתבטלין להפנימיות נתברר האחדות וזהו בחי’ שבת. [ולכך כ’ במדרש קהלת שם שחביבין שמותם של השבטים ע”ש]:
The Zohar (2:134a) explains the pasuk (Zecharia 14:9) HaShem’s and His name will be One. The idea of the Name of HaShem is the idea of the secret of oneness, which is that now it is hidden, however through the emuna of Yisrael they are able to completely be nullified to the internal life force, and thus reveal the oneness that is in everything. This is indeed the idea of Shabbos.
[This is the meaning of the words of the Midrash that states that the names of the tribes are very precious].Summary:
- The idea of a name is something that comes through hard effort. It reaches far יוצא למרחק
- The Shevatim went down to Mitzrayim for they needed to reveal the holiness that was hidden (the hard work), in the darkest places.
- Their mission in Mitzrayim which is the idea of the days of the week as opposed to Shabbos, and was also more so because of its extremely hard work, was s the mission of revealing the light of holiness of HaShem that is hidden in the darkest places.
- Nevertheless they still remained attached to the essence of Yaakov את יעקב and only came to Mitzrayim in the concept of שמות their names, but their essence remained attached to the pnimius.
- With this attachment to Yaakov, the idea of emuna, and complete nullification to the will of HaShem, they were able to reveal the light of HaShem in everything, even though it all seems externally the opposite of HaShem.
- This is the idea of ה’ ושמו אחד there is a oneness that is revealed through nullification to the pnimius.
אא”ז מו”ר זצלה”ה הגיד על המד’ ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו’ חלקיהם כו’.
The Chidushei Harim explained the Medrash (Shemot Rabba 1:8) “A new king arose” this is referred to in the pasuk Hoshea (5:7):
בַּה’ בָּגָ֔דוּ כִּֽי־בָנִ֥ים זָרִ֖ים יָלָ֑דוּ עַתָּ֛ה יֹאכְלֵ֥ם חֹ֖דֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶֽם׃
[Because] they have broken faith with HaShem, Because they have begotten Alien children. Therefore, the new moon Shall devour their portion.When Bnei Yisrael no longer kept bris milah, then a new king arose, who subjected Bnei Yisrael.
כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחי’ התחדשות והוא לישראל דכ’ אין כל חדש כו’. רק ע”י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי’ יוסף שמשם בא ההתחדשות עי”ז יאכלם חדש כו’ חלקיהם כו’. ודפח”ח.
The Medrash is bothered by a difficulty, how can it be that the Egyptians has this element of newness (a new king), the concept of newness is only applicable to Bnei Yisrael, for in this world “there is nothing new under the sun” (only Bnei Yisrael who could connect to HaShem should be able to access this spiritual element of newness)? Therefore the Medrash answers that since they (no longer kept bris milah and were) disconnected from teh aspect of Yosef, the source of newness, this caused “the new moon חֹ֖דֶשׁ (also can be read חדש new) shall devour their portion”.
כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות
This is because a person who is constantly attached to the pnimius (internal spiritual mechanism of HaShem in everything), and in every action does not connect to its exterior, can always connect to the concept of newness.
[וז”ש ביוסף והוא נער כו’] [Just as Yosef was called a “youth” for he always had that youth, of connection to the new]ולהיות נקי בבחי’ יוסף שמירת הברית אינו בשום אופן רק שלא יהי’ שום מעשה נפרש מפנימיות חיות הש”י שבו כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה.
To really be on this level – the aspect of Yosef who guards the covenant, can only be when one has no action that is disconnected from the pnimius life force of HaShem in each action. (Everything one does is with the complete attachment to HaShem). This is something that everyone who comes to purify himself is aware of.
ומי שהוא כן אין לו שום מיצר שיודע שכל ההסתר הוא רק מבחוץ אבל הפנימיות מהש”י והכל לטוב.
A person who is on this level, does not have anything that bothers him (מיצר connected to the word Mitzrayim), for he is aware that everything is just a hiddenness on the outside, however on the inside (pnimi) it is all from HaShem and all for the good. (Exile גלות becomes גאולה redemption when one adds the letter א representing HaShem)
ולזה צריכין בחי’ אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות הש”י. ופי’ אמונה הוא הדביקות בשורש וחיות הש”י.
To reach this awareness one must have emuna, that one’s emuna, is so firm that one is aware that everything is due to the life force of HaShem. This is the meaning of emuna, to be completely attached to the source of the life force of HaShem.
וכ’ אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע”י אמונה הנ”ל.
It says (Berachos 12a) Emes and Emuna is said in the evening prayer. This is because in a time of hiddenness (evening) the way to connect to HaShem is through emuna (אמת ויציב שחרית when it is the morning and there is clarity we say it is true and firm)
וז”ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי’ אמונה.
This is (what Moshe said to HaShem at the burning bush) “They (Bnei Yisrael) will not believe (emuna) me”. (He was expressing that he could not redeem them if they did not have emuna) for the entire redemption is dependent on emuna.
וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום.
And this is something that every Jew has in every time of distress that he encounters daily. (that even though there may not be clarity, but the concept of emuna is never removed from a person, and it is through the emuna that they are able to get through the darkness and connect to HaShem
וע”י שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות כלל ועי”ז נגאלין מכל מיצר
Therefore it is when a person is completely drawn to the pnimius and is aware that everything else is just a cover, so then automatically one does not pay attention to the externalities at all, which leads to redemption from all distress.
[וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה כמ”ש במ”א]. [This is the idea of tefila immediately after the bracha of geula – redemption. (it is when a person has tefila, meaning he nullifies himself to HaShem then he is immediately redeemed)]וזה הי’ ג”כ אות המטה שע”י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע”י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ”ל.
this (idea of emuna is what leads to the redemption) is the sign that HaShem gave Moshe, by holding the snake and it turns back into a rod. To teach Moshe that when one completely attaches himself to the pnimius (ie HaShem which is the life force of this snake) and not pay any attention to the external (a dangerous snake) the truth comes about and all the hiddenness becomes nullified. as above.
כי ההסתר ג”כ מחיות הש”י וזה דבר עמוק מנפלאות הש”י שגם כח ההסתר עצמו מהש”י אף שנדמה למתנגד להקדושה.
This is because even the externalities are also sustained from the life force of HaShem. This is one of the wonders of HaShem that even the energy to be hidden is from HaShem, even though it appears to be something that opposes HaShem (that too is from HaShem!)
וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ”ל.
And in as much as a person has emuna, the truth becomes more clear. as above.
ובגלות נסתר זו הידיעה כי אם הי’ האמונה מאירה כראוי לא הי’ גלות כלל.
Therefore in the exile this idea had become hidden, for if the emuna shined through properly (if Bnei Yisrael had complete emuna) there would not be any exile.
וז”ש זוה”ק וארא כי הי’ הדיבור בגלות. שקול נק’ כלל. ודיבור פרט ע”ש. פי’ הקול הוא שורש האחדות בחי’ ה’ אחד ובבחי’ דיבור הוא הנהגתו ית’ העולמות והוא בפרט כל דבר על מקומו וזהו בחי’ שמו שיתרבה כבוד שמו בהעולמות.
This is the meaning of the Zohar Va’era (*) The דיבור – words were in exile. There is the voice קול and the words דיבור. The voice is the klal – the general. (it is unspecific, coming from a deep place. When it comes out in) words it is specific.
The meaning is that the voice is the source of oneness, the concept of ה’ אחד (sovev). Whereas the words, (when the voice is divided up and broken into specific individual sayings) is the way HaShem interacts with the worlds. Which is His Name (how He is known to us), which we pray will become more and more glorified and known throughout the worlds. (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד)
[ובפרט יש דברים שנראין מבחוץ נפרדים מהקדושה והוא פרט הצריך לכלל. וז”ש בדברו מעריב ערבים]. [This is specifically applicable when there are things that seemingly are disconnected from the holiness, these are really the specific things that need to reconnect to the general principle. As it says “With His words He makes evenings” (Through the idea of words, the specific, there is evening, confusion)]ולזה העיקר אמונה כמ”ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי’ להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל.
This is really the main idea of emuna, as it says Chavakuk established (the entire Torah) on one principle אחת, as it says the righteous will live by emuna.
(The meaning of the word אחת is seemingly unnecessary, it should have said Chavakuk established everything on the principle of emuna?) the meaning is that it is this concept of אחת oneness that is emuna, that everything is a part of HaShem
וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ”ל:
Therefore when a person nullifies himself completely to the pnimius, automatically there is no difference whether things are revealed or hidden. (This is the mark of a tzadik).
וא”ל מה שמו מה אומר כו’. וודאי עיקר שאלתו הי’ בדבר הנוגע לעיקר הגאולה. כי שמו ית’ הוא ע”ש גילוי מלכותו. ובעת הגלות נסתר כבוד שמו. והגאולה היא להיות זה נודע ונתברר שכבוד שמו משגיח על הכל. ושהגלות רק הסתר וקליפה מבחוץ. וכ’ זוה”ק מאי שבת שמא דקוב”ה. כי בחי’ שבת הוא זה העלי’ של כל דבר לשורשו להתדבק בחיות הש”י. וז”ש שישאלו מה שמו. פי’ עתה בגלות שימצאו הארה מכבוד שמו גם עתה. והתשובה אהי’ פי’ מה שע”י הגלות יתברר כבודו יותר אח”כ בתוספת ויתרון אור מן החושך שידעו מצרים כי ה’ הוא אלקים. וע”י הגלות יתברר ידיעה זו גם במצרים. ואח”כ כתיב ה’ איש מלחמה ה’ שמו. שנתברר שה’ ושמו אחד ושם הוי’ מורה ע”ש הי’ הוה ויהי’ שלפניו ית’ הכל א’ שהוא למעלה מן הזמן. ובוודאי אמונה שלימה לא הי’ אז לישראל. ומרע”ה שא’ והן לא יאמינו לא טעה ח”ו אף דכ’ ויאמן העם כי יש מקטני אמנה. וכ’ ואהי’ אצלו אמון במד’ בראשית אמון רבתא כו’ כי אמונה הוא המשכה ודביקות בשורש. [ויש אמונה בדרך ביטול ויש אמונה הנרגשת כרואה בעין וזהו בחי’ מרע”ה אספקלריא דנהרא] וכ’ והן לא יאמינו לי פי’ להיות נמשכין אחר אמונת מרע”ה. והלא אחר כל הגאולה כ’ ויאמינו בה’ ובמשה כו’. מכלל שמקודם הי’ אמונה בדרך נסתר. וז”ש מה שמו. [וכ’ כי יאמרו כו’ נראה אליך ה’. כי לא יוכל לברר להם שגם הארת ה’ הוי’ ב”ה בעצמו יש ג”כ גם עתה]. וכן נראה פי’ מ”ש והי’ אם לא יאמינו כו’ האות הראשון כו’ דמי איכא ס’ קמי שמיא. אבל אלו הג’ אותות היו מדריגות באמונה שע”י צמצומים אלו יוכלו להתדבק ולהאמין אף שלא יהיו כבחי’ מרע”ה. [ולזה הי’ קשה למרע”ה להיות השליח להם דכ’ כה תאמר לבנ”י כו’ ומדרגתו בחי’ זה]. ובשבת יש הארה לאמונה זו. וזהו ענין המזמור שיר ליום השבת לברר אף שנראה רשעים מצליחים. שאינו אמת. רק דמיון חוץ. וחיות הפנימיות כח הש”י כנ”ל: שייך לעיל
Moshe said to HaShem, “And they wll say to me: What is His name? What will I say to them”. Now clearly this question was relevant to the essence of the redemption. This is because HaShem’s name is the revelation of His dominion. (How He is known). Now during the exile this was hidden, and the concept of redemption is to make known and clarify that it is indeed HaShem that is watching over everything, and the exile is merely an external layer covering this holiness.
The Zohar says “What is Shabbos? The name of HaShem.” Shabbos is the concept of elevating everything to its source and connecting to the life force of HaShem within it.
This is therefore what Moshe was asking: They will ask me what is His name, meaning now in the exile how do they find this light of HaShem. HaShem’s answer to the question was “אהיה אשר אהיה I will be what I will be”. This means that through the redemption there will be so much more light than darkness that even in Mitzrayim they will “know that HaShem is Elokim”. It is (however) only through the exile that this revelation will be made even in Mitzrayim. (HaShem was saying they need to use emuna to find the light).
Later in the redemption it states “HaShem is a man of war, HaShem is His name”. This means that HaShem and His name הויה were one. The name הויה refers to past, present and future, where everything is really one, and above time. (Even in the darkness of Mitzrayim there is a revelation).
(The discussion therefore between Moshe and HaShem was therefore on levels of emuna). For clearly at that stage Bnei Yisrael did not have complete emuna, and Moshe did not err when he said “They will not believe me”, even though the pasuk states “they believed”, it was however a lower level of emuna. The Midrash in Bereishis aludes to this idea of “great emuna”, and “small emuna”. [One level of emuna is that of nullification, yet there is a higher level of emuna, which is as if seeing the complete revelation, this level is what Moshe was on “the illuminating vision”.]
Therefore Moshe was saying they are not on this level of emuna, were subsequently at the splitting of the sea it states “they believed in HaShem and Moshe His servant”, for they now reached that level of absolute clarity, whereas before there was emuna, but without the absolute clarity.
[This is therefore the meaning of the words of HaShem to Moshe “For they will say that HaShem has not appeared to you”, HaShem was saying that they will not believe that you attained such clarity in the darkness of the exile].This too can explain why HaShem had to give several signs to Moshe to show Bnei Yisrael, “And if they do not believe you”, now surely HaShem knew if they would or wouldn’t believe them, what is the reason for another sign? Rather as explained it was referring to different levels of emuna, that through these limitations they would be able to attach and gain emuna, even though they were not on the level of Moshe.
[This is why this mission was difficult for Moshe, because Moshe was on a level of clarity זה whereas Bnei Yisrael were on a lower level of כה]On Shabbos this level of emuna is revealed to an extent. This is the idea of מזמור שיר ליום השבת to clarify that really HaShem is in charge, even when we see the wicked succeeding, it is only an external apparition, for the inner life force is only the power of HaShem.
[פי’ שם הוי’ הוה תמיד. כדכ’ אני ה’ לא שניתי ותמיד ההארה נגלית גם בימות הגלות. לכך נק’ אספקלריא דנהרא. ואמונת מרע”ה הי’ שם. אבל בנ”י לא היו מאמינים בענין גבוה כזה רק בבחי’ כה כו’ שיש השתנות בגלות. וזה שם אהי’ על אח”כ כמ”ש לעיל. ואח”כ כ’ ה’ שמו. שאחר כל הגאולה באו לבחי’ זה ושם כ’ ויאמינו בה’ ובמשה כנ”ל]:The Idea of the name of HaShem הויה means a continuous existence. As it states “I am HaShem I have never changed”. This means that there is a constant revelation of the light, even during the exile. This is why Moshe’s vision is called אספקלריא דנהרא an illuminating vision, because the absolute clarity of emuna of Moshe was in this vision.
However Bnei Yisrael were not on this high level of emuna, and were only on the level of כה – like this (as opposed to זה – this, a much more direct clarity), in this level there is a change of manifestation of the light in the exile. This is the idea of אהיה going on the future, then there will be a complete revelation. “HaShem and His name are one”. For after the redemption they reached this stage of emuna “They believe in HaShem and Moshe His servant”
מה ששאל מרע”ה מה שמו כו’ ואח”כ מיאן בשליחות כאילו הי’ רוצה לידע שמותיו ית’ ולא ילך אח”כ. אבל נראה שמתשובת שמותיו ית’ ראה שדבר קשה השליחות לפניו. כמ”ש לעיל. ואח”ז אמר מי אנכי. במד’ כי הש”י הבטיח אנכי אעלך. ורצה מרע”ה להיות הש”י בעצמו הגואל. ואם הי’ כן הי’ הגאולה מיד ולא הי’ קישוי העבודה יותר. וכ’ כי אוציא פרש”י מה ראוין ישראל לגאולה. וכי מרע”ה דיבר סרה על ישראל. הלא מסר נפשו על א’ מישראל כל ימיו. אבל אמר שאין הגאולה יכול להיות רק ע”י הש”י בעצמו. וכאשר שמע שעלה צעקת בנ”י לפניו ית’ ורוצה לגואלם והי’ עת רצון לפניו ית’. אמר כן כדי שישיב הש”י לפניו כי ראוין הם. כמ”ש תעבדון כו’ על ההר הזה. שיעלה לפניו זכות אמירת נעשה ונשמע. וכן מ”ש בפ’ תשא ושב אל המחנה בגמ’ ברכות וברש”י שם כשאני בכעס כו’ ע”ש. ג”כ הפי’ שאמר מרע”ה כן כדי שישיב לו הש”י כך. ובוודאי מרע”ה שנבחר לגואל הי’ כל דבריו לטובת ישראל ומסר נפשו לומר מה שאינו ראוי לזכותן של ישראל כמ”ש במד’ כשראה הש”י שבשביל ישראל אמר כן כו’:
Moshe asked HaShem “What is His name” and then subsequently excused himself from going. This was not because Moshe just wanted to know HaShem’s name. However the idea is that when Moshe heard the answer of HaShem what His name is, Moshe then realized the difficulty of the mission. Then Moshe said “Who am I to go”, for Moshe was actually saying that HaShem should personally redeem Bnei Yisrael, as HaShem promised Yaakov “I will go up with you”. If this would have happened there would have been an instantaneous redemption and no further hardship of enslavement. Moshe said “And can I take Bnei Yisrael out, this sounds like Moshe was speaking negatively about them, as Rashi states what merit do they have to be redeemed. Now this is difficult, Moshe sacrificed his life for even a single person in Kla Yisrael, why would he speak negatively of them?! Rather the idea is that he was saying the redemption must take place only by HaShem,
It was when Moshe heard from HaShem that He has heard the cries of Bnei Yisrael, that Moshe said this, to awaken His divine mercy and redeem them immediately. For it was an auspicious time, just as HaShem said to Moshe when you will be redeemed you will serve me on this mountain and say Na’ase Venishma. We find a similar circumstance in Parshat Ki Tisa after the sin of the Golden Calf, Moshe said that he too was angry with Bnei Yisrael, to awaken HaShem’s mercy on Bnei Yisrael. It was clearly Moshe who was chosen to redeem Bnei Yisrael that with great self sacrifice only said things for the sake of Bnei Yisrael, even things that Bnei Yisrael were not worthy of. This is in the Midrash “When HaShem saw that Moshe was saying it for the sake of Bnei Yisrael…”
