Bereishis תרל”ה

תרל”ה
במדרש ויכלו הגו סיגים מכסף כו’ באוה”ח פי’ ויכלו מלשון כלתה נפשי דאיתא פי’ ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. כי בריאת התחתונים הי’ רק מצד הרצון והשתוקקות כי העליונים מתוקנים יותר לכן כל חשיבות התחתונים הרצון אך כי יש הרבה רצונות אחרים וע”ז נאמר והארץ היתה תוהו. וצריכין לברר הרצון ע”י התורה. יהי אור. ובש”ק מתגלה הרצון הטוב להש”י וז”ש הגו סיגים מכסף מלשון נכסוף נכספת כו’ כי בש”ק עולה כל דבר לשורשו ופי’ זה דמקודם כתיב בראשית ברא שו”א והוא כלל כל הברואים. ואח”כ הי’ בפרט. ואח”כ חזר הפרט לכלל והוא כלל ופרט וכלל. וכלל צריך לפרט. כו’ והכלל שאחר הפרט חשוב יותר מכלל הראשון. וימות החול הוא בבחי’ הפרט וכל הבריאה הי’ להתרחב זה הכלל להכניסו בכל פרט ופרט. כמש”כ במד’ שהעולם מתרחב והולך עד שאמר הקב”ה די. וגם עתה כתיב אשר ברא א’ לעשות כי כל הנבראים משפיעין חיות זה לזה. ומכולם יש תולדות. וגם המלאכות וכל המעשים שפשוטי בנ”א עושים בלי טעם. עכ”ז נעשה ממנו דבר. מכש”כ מי שיודע ועושה הכל לש”ש. ובש”ק מחזיר כל הבריאה להכלל זה בזה עד הש”י שמעידין הכל על הסיבה הראשונה. וזה פי’ ויכלו שנעשין כלי אחד לכבודו ית’. וזש”כ מה חסר מנוחה שתכלית הפעולות הוא הביטול שאח”כ לחזור לשורשו. ועי”ז כל הפעולות חוזרין עם האדם להתדבק בשורש עליון והיא המנוחה. וכן מש”כ במד’ ששבת הוא החותם של הטבעת כמובן:
The Midrash on the pasuk (verse) Vayechulu quotes the pasuk from Mishlei (Proverbs), “Remove the dross from silver.” The Ohr Hachayim explains that the word “vayechulu” is connected to the word “כלתה” (kaltah), meaning “my soul longs.” The idea is that the word “eretz,” referring to this world, is so called because it “ran” (רצתה) to do the will of its Creator.
The idea is that the uniqueness of the creation of this world is its desire and longingness. This is because there are so many pulls in different directions. Overcoming those foreign desires and using one’s desires for the correct things is what this world is all about. This is in contrast to the higher worlds, which are more perfect and not pulled in different directions. This is the “תוהו” (tohu) nothingness by which it is called, symbolizing the confusion.
The refining of one’s desires is done through the Torah, as it states, “יהי אור” (Let there be light). This can be referring to the light of Torah, which illuminates the darkness and confusion of this world.
On Shabbos, however, the desire that each person has toward HaShem is revealed, for on Shabbos everything is elevated to its sources. This is the idea of the words of the Midrash, “remove the dross from silver.” The word for silver is “כסף” (kesef), also connected to the word “כסופין” (kisufin), meaning longing.
To understand this deeper, originally when Hashem created the heavens and the earth, this is the general concept of creation. Then the Torah goes into the details of each part of the world being created, and finally, once again, the general creation. This is an example of the concept of “כלל ופרט וכלל” (general, specific, general) and also of “כלל צריך לפרט” (the general needs the specific). In this scenario, the second “klal” (general) after the details is more important than the first “klal.”
Therefore, the days of the week represent the concept of the “prat” (details), which is the point of the entire creation: to widen the “klal” even more and bring all the details into it. This is alluded to in the Midrash that says that when Hashem created the world, it was becoming larger and larger until HaShem told it, “די” (enough). Furthermore, it states, “That HaShem created לעשות” (to do), this is because all of creation affects and gives more life force to the other parts. Each one of them causes an effect, and all the actions that even the simplest of men does have an effect, and how much more so when such actions are performed for the sake of Heaven. (All these are the details that become included in the original Klal).
On Shabbos, all of creation returns back to its source and the original “klal,” all the way to Hashem, and each one testifies to Hashem.
This, therefore, is the idea of “vayechulu,” that they all become one vessel for the sake of HaShem. This too is the idea that the Midrash explains: the world was lacking “menucha” (rest), and once Shabbos came, there was rest. This “menucha” can be understood as the point of all the actions and nullification of everything to its source. Through doing so, all one’s actions return to man to connect him to the original source, which is the “menucha.” Furthermore, the Midrash explains that Shabbos is “signet on the stamp,” as can be understood.

בספר קול שמחה פי’ והבל הביא גם הוא כי בקין כתיב מקץ הימים שע”י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו’: וי”ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע”ז הקרבן. ושעי”ז ידבק עצמו בהש”י כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע”י. בהש”י. כי הם רק עצות כמש”כ בזוה”ק. וזש”כ הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש”י כנ”ל:
The Sefer Kol Simcha explains that the reason why Hevel was better than Kain in bringing the korban was that, regarding Kain, it states “Miketz hayamim” at the end of days. This is alluding to the idea that it was because of remembering the end of days – the day of death – that spurred him to bring a korban. However, regarding Hevel, it states “Gam hu,” while he was “still alive,” meaning with a desire to connect to HaShem.

We can further explain that the idea of a korban is that a person should use it to connect to HaShem. The real intention, as with all mitzvot, is not the actual mitzvah; rather, the idea is the connection to Hashem. It is through the mitzvot that we are able to connect to Him, each mitzvah in a different way. As the Zohar explains, each mitzvah is a different angle in how to connect to Hashem.

This can be seen in the words of the pasuk: “Hevel hevi gam hu.” This can be read that he also brought himself with the korban, through the korban to Hashem, as mentioned above.