Ki Tisa תרל”ו

אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם כו’.
“However you shall guard my Shabbos’s for it is a sign between Me and you”
התחיל שבתותי ומסיים אות הוא.
The pasuk begins with the plural word Shabbos’s yet continues in the singular “it”, (why does it switch)?
אבל ביאור הדברים את שבתותי דייקא. כי איך שייך שבני ישראל ישמרו השבת הלא גדלה מעלת השבת קודש ממעלת בני ישראל. ומי גדול השומר או הנשמר.
The explanation is as follows: The word my Shabbos’s is intentionally used. For how could guard the Shabbos, the Shabbos is such an elevated idea, far holier than the level Bnei Yisrael can attain. Now who is greater the one who guards or the one who is being guarded. (If Shabbos is such a holy day, how can Bnei Yisrael be commanded to guard it, surely it should be reversed?)
אך התפשטות קדושת שבת שיש בכל איש ישראל כי נשאר רשימה בלב איש ישראל המקיים השבת. וזאת רשימת השבת הנשאר בלב צריך שמירה וודאי.
Yet the meaning is that there is a spreading out of holiness from the Shabbos into each and every Yisrael, for Shabbos leaves an effect on the heart of every Yisrael, that keeps the Shabbos. This effect on one’s heart from Shabbos is what needs to be guarded and protected.
וזאת הרשימה היא אות ביני וביניכם.
It is this effect that is unique to Bnei Yisrael, and “it is a sign between Me and you”
כי האומות אף אם יעברו וישמרו השבת לא ירגישו מאומה בנפשותם.
(This is unique to Bnei Yisrael) for even if the nations of the world keep the Shabbos, they will still not feel anythign in their soul
ובני ישראל הנוחלין נשמה יתירה בשבת לכן צריכין לשמור שלא יפגמו במעשיהם הארת השבת כנ”ל:
However Bnei Yisrael who inherit the extra soul on Shabbos, they are the ones that therefore need to be extra cautious not to damage the light of Shabbos through their actions. as above.
(* plural)

במדרש ויתן אל משה ככלותו לסוף מ’ יום אמר א”י כלום נתן לו הקב”ה במתנה כו’.
The Midrash (Tanchuma Ki Tisa 16) explains the pasuk “And He gave Moshe, upon finishing speaking to him…”. After all the time on Har Sinai Moshe said that he is not able to grasp the Torah, and therefore HaShem gave it to him as a gift.
פי’ שדייק תיבת ככלותו לומר כי הכל תלוי בסוף המעשה.
It is because of the word ככלותו – upon finishing, that the Midrash understands that these were the events. For this word teaches us that everything was dependent on the end.
כי בכל המצות אין בכח האדם להתדבק בשורש המצוה רק ע”י הסיוע משמים. שע”י קיום המצוה שמראה ומרמז להתדבק בקדושת המצות. אז פותח לו הקב”ה שערי בינה.
This is because in any mitzvah that a person does, one does not actually have the power to connect to the source of the mitzvah. It is only through the help of Heaven. This means that through fulfilling the commandment of the mitzvah one demonstrates and attempts to connect to the holiness of that mitzvah, then HaShem opens up the gates of understanding.
אך זה בא בסוף המעשה לכן המניח באמצע לא השיג עיקר המכוון.
However this only happens at the end of an action. And therefore one who leaves the mitzvah in the middle, does ot attain this primary intention (of HaShem in doing the mitzvah).
וז”ש אין המצוה נקראת אלא על הגומרה.
This is the meaning of the words (Midrash Tanchuma Ekev 6), the mitzvah is only called after the one that completes it. (For the primary gain of holiness is at the end).
ז”ש ככלותו אז זכה שניתנה לו במתנה. כי מרע”ה לא פסק באמצע. וגמר כל מה שהי’ בכחו. ואז ניתן לו במתנה.
This is the idea of the word ככלותו – upon finishing, for it was only then that Moshe merited to receive the Torah as a gift. Moshe did not stop in the middle, he did the maximum he could do, and therefore was given the Torah as a gift.
גם פי’ ככלותו הוא כלות הנפש לה’. כיון שעשה בכל יכולתו והשלים כל כח נפשו להשיג פקודי ה’. זכה שניתנה לו כל התורה במתנה.
Furthermore the word ככלותו can be referring to the longing of the soul to return to HaShem. That since Moshe did everything he could, and completed everything fulfilling the command of HaShem, he therefore merited to receive the Torah as a gift.
וכמו כן כל אדם כפי כחו יכול להשיג מה שיש לנשמתו חלק בתורת ה’ כמאמר ותן חלקנו בתורתך:
So too each and every person, according to their power, is able to achieve the portion of the Torah of HaShem that is unique to his soul. As we state (end of Shemone esrei) “And give us our portion in Your Torah”.