Ki Tisa תרל”ט
תשא ופ’ פרה. ערבובי דברים.
Parshat Ki Tisa together with Parshat Para.
ויתן אל משה ככלותו במד’ כל מ’ יום למד ושכח כו’. להודיע כי הכל הולך אחר החיתום. ובסוף היגיעה בא הישועה.
“And He gave Moshe (the Torah) after forty days…” this teaches us that for forty day, Moshe learned and forgot. It was only at the end that (HaShem gave Moshe the Torah as a gift, and) ther salvation came.
ובוודאי יגיעת מרע”ה ארבעים יום לא אכל ושתה כו’ ונעשה כמלאכי השרת.
Clearly (it was due) to the effort that Moshe spent for forty days he did not eat or drink etc. And became elevated to the level of the angels on high.
וזהו ככלותו שהוא כלות הנפש ונתלבש בענן.
This is the meaning of the word ככלותו at the end. The word ככלותו also refers to longing for something. Moshe longed so much to receive the Torah, till he reached the stage of כלות הנפש where his soul was about to expire. (It was then that he received the Torah!)
לכך כתיב לדבר אתו. מה שאין הפה יכול לדבר. ואח”כ נתן לו במתנה התורה:
With this we can understand the pasuk above: (And HaShem gave Moshe the Torah…)
“When He completed speaking to him (Moshe)”. This means that h reached a state whiich was beyond words, only hten did Moshe receive the Torah as a gift.
ברש”י אין לך יפה מן הצניעות. וקשה למה לא נתן גם הראשונות בצינעא.
אבל בוודאי שניהם צריכין שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי’ צדיקים גמורים. והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית’. ולפרסם כבוד מלכותו ית’ בעולם בפרהסיא. כאשר כך הי’ רצון אבינו אברהם בתחלה.
אכן כאשר עמלק הרשע ימ”ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו. כמ”ש ראשית גוים עמלק כו’. וכמ”ש במ”א. ונפלו גם בנ”י מהתלהבות הראשון עד שגרם שבאו אח”כ לכלל חטא העגל.
לכן הי’ אח”כ העצה בבחי’ הצניעות.
ומ”מ גם זה אמת כי לולי התלהבות הקודם בפירסום לא הי’ אח”כ יכולת לילך בדרך צניעות. רק ע”י שכבר הקדימו בקולי קולות נתקיים אח”כ הצניעות.
וזה לימוד לדורות כי בתחילה צריך להיות בהתלהבות עצום. ואם כי לא יהי’ נשאר זאת ההתלהבות דבר של קיימא. עכ”ז הוא העצה גם לימי הירידה אח”כ.
והאמת כי מקודם היו בנ”י למעלה מהטבע ממש כמלאכי השרת. וכמו לעתיד לבוא שיהי’ עבודת הבורא ית’ בפרהסיא. רק בעוה”ז צריך להיות בהסתר.
ובוודאי הרצון צריך להיות בעין טובה להשתוקק לפרסום כבוד שמו ית’. אבל כאשר רואין רוב הסתרות וכחות הסט”א השולטים בעלמא דשיקרא. צריכין בע”כ להתנהג בהסתר ובצניעות כנ”ל.
ואמרנו לשון זה אין יפה מן הצניעות הוא כלשון משנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש”ט בעוה”ז מכל חיי עוה”ב. שאם בלי ספק גדלה קדושת עוה”ב ביתר שאת אך יש חן לפניו ית’ בעבודת האדם בעוה”ז יותר.
וכמו כן הצניעות הוטב בעיני הבורא ית’ אם כי היא למטה ממדריגות לוחות ראשונות. והוא כיתרון הבעל תשובה על צדיק גמור.
(*)
והנה כדברים האלה הבינו בנ”י גם בראשית הענין ואמרו דבר אתה עמנו כו’ פן נמות. ולא הוטב בעיני מרע”ה לאשר הוא ע”ה לא הי’ לו נגיעה בזה החטא.
אבל בנ”י לב יודע מרת נפשו. והסכים הקב”ה לדבריהם כמ”ש במ”א מזה:
