Purim תרל”א

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר.
“Therefore they called these days ‘Purim’, due to the lottery – פור”. (Esther 9:26).
The implication is that the primary miracle is dependent on this (lottery). For why would a name be given to something that is not primary.
כי קשה הול”ל פור למה פורים.
For there is a difficulty: Why would the name be ‘Purim’ (which litteraly means ‘several lots’) if there was just one lot (that Haman made, on which day to destroy the Jews)?
אך שגם גורל ישראל הי’. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א”א. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת.
However, in truth there were actually two lots. The other one was the lottery of Bnei Yisrael. Even though they did not cast any lots, nevertheless since it was about them, It was their lot too.
Now since the lot was to completely destroy Bnei Yisrael which is impossible, therefore it had to be switched around, tand their lottery really became our lot.
רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית’.
However it s dependant on praying and calling out to for HaShem’s salvation.
וכ”כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע”ש.
we find this idea (that it was one lot that was actually a second lot) in the nusach of the prayer we say after reading the megila ‘Asher heni”, that פור became פורים.
וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי’ הצלת ישראל עפ”י טבע כלל רק בנס.
This indeed signifies the greatness of the miracle. The lottery actually demonstrates how the reality of nature must be (that according to nature, Bnei Yisrael should be destroyed). From this we see that the salvation of Bnei Yisrael was completely above nature, and miraculous.
וז”ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו’. כי הגורל הי’ רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי’ צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב’ גורלות:
This is the idea expressed in the Midrash: “the letters that Haman sent said that “they must be prepared for this day”. That means that the lottery was that this should take place on this day. And in truth this was necessary for the events to follow in order that they may be switched around to the good of Bnei Yisrael.
Therefore there were two lotteries. (*).

ואיתא במד’ כי הי’ מפיל גורלות על ימי השבוע ולא עלו לו והפיל על החדשים. וקשה מאחר שלא עלה על הימים מה תועלת בגורל חדשים. שע”כ צריך ליפול ביום מימי השבוע.
The Midrash (yalkut Shimoni Esther) says that Haman cast lots on (when to destroy Bnei Yisrael based) on the days of the week, and he did not succed (each day of the week a significant advantage to Bnei Yisrael), he then cast it based ont ehmonths of thyear.
Now this is seemingly difficult, if it did not work on the daysof the week, whay would it have any power based on the months of the year, for either way (even if it is based on the months) it still has to fall out on a particular day?
אמנם הם ב’ מספרים מספר ימי השבת נתלים בשבת. ושבת ניתן לישראל וקביעא וקיימא. ובזה אין שייכות להמן כלל.
However these are two different ways to count. The days of the week, which are dependant on Shabbos, and Shabbos itself is given to Bnei Yisrael and fixed. In this realm Haman has no power at all.
אך החודש נמסר לבני ישראל דכתי’ החודש כו’ לכם. שהם מקדשין החודש. והפי’ שע”י ישראל ממשיכין התחדשות להטבע ג”כ.
However the months of the year, are given to Bnei Yisrael, as it states “This month is yours”, for it is Bnei Yisrael that sanctify the new month.
This means that is Bnei yisrale that drawt he newness into nature.
זה ההפרש בין שבת שלמעלה מן הטבע. וחודש הוא המשכת התחדשות לתוך הטבע עצמו.
This therefore is the difference, Shabbos is above nature, yet the onths represent the pwoer of Bnei Yisrael to draw the newness into nature itself.
וזה היה עיקר שנאת המן הרשע היפוך משם צדיק שהוא ג”כ המשכת החיות להנבראים. ועל שם זה נק’ צדיק חי. ורשע כמת שנפסק מן שורש החיים ומפריד הטבע מן החיות שלמעלה כנ”ל.
This was the primary source of Haman’s hatred, the opposite of a tzadik. Whereas the tzadik draw life force to the entire creation,which is why the tzadik is called alive (even in death), whereas the wicked are called “dead”, for they are disconnected from the source of life, and they disconnect nature from its life source above.
וז”ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. שמביאין האחדות גם בתוך פיזור.
Similarly the words of Haman: “There is one nation who are spread around and divded”, (this too hints to the power of Bnei Yisrael) that they bring the unity into places of division.
שהיו אז בגלות והעבודה בגלות היא למצוא נקודה האחדות גם בתוך הטבע.
This is because they were then inexile, and the work of one in exile is to find the unity in nature.
וע”ז חרה לו.
This is what angered Haman. (that they were bringing about unity, when he wanted disunity).
וז”ש והחודש אשר נהפך שגם בבחי’ התחדשות בתוך הטבע נעשה הנס. כי שם יש אחיזה לעמלק והמן. ונתהפך לטוב:
This therefore is the miracle of Purim: “The month that switched”, this means that there was a newness that came about into nature, and caused the miracle.
For Haman and Amalek have a hold in those places (of nature – the months), and this is what was switched over to goodness.

בפורים הי’ קבלת התורה כמ”ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש”י מאהבת הנס.
On PurimBnei Yisrael re-accepted the Torah, as the gemara (Shabbos 88a) states: “They accepted it once again during the days of Achashverosh”, Rashi explains it was out of love for the miracle performed for them.
וכתיב קימו וקבלו נראה שזה כמו הקדמת נעשה לנשמע. כי קבלה צריך להיות קודם קיום הדבר.
Furthermore it states “They established and accepted”. It would seem that this parallels na’aseh v’nishma. For (usually) an acceptance comes before the fulfilment.
(But here there was a fulfilment before the acceptance, just as in na’ase venishmah there was a fulfilment even before the understanding).
וכ’ קימו למעלה מה שקבלו למטה. ותוס’ הקשו דצריך קרא לקימו מה שקבלו כבר ע”ש.
The Gemara in Megila explains that in Heaven they established the acceptance that Bnei Yisrale did down below. Tosefos asks that the pasuk of קיימו וקיבלו is already used for something else?
ולע”ד שהכל אחד.
However it would seem, in my humble opinion, that it is both the same idea. (That of the acceptance and the fulfilment).
כמ”ש בזוה”ק פירוש הקדמת נעשה לנשמע עושי דברו לשמוע כו’. שבנ”י שואגין ככפירים כו’ ומעוררין בחי’ הדיבור ע”ש.
As the Zohar explains that the idea of Bnei Yisrael preceding na’aseh even before nishma, is the idea of “those who fulfil His will to hear His will”.
This means that Bnei Yisrael long with a yearning like young lions, and awaken the words – dibur of HaShem. See the Zohar.
והפי’ שקיום המעשה הוא בגשמיות. ויש בו אור שלמעלה מהטבע והמעשה עצמו נוגע בבחי’ הדיבור והציווי.
The idea is that the fulfillment of something takes place in the physical realm. Yet there is a light above nature and action, which stems from the dibur the words and commandof HaShem.
והרצון של האדם נוגע למעלה יותר שהרי הרצון לקיים רצונו ית’ גם במה שלמעלה מהטבע רק שא”א.
Yet the desire of a person is actually even higher , for man’s desire is to fulfil His will even in things that are above nature! However we aren’t able to (due to the physical limitation).
ונמצא רצון האדם נוגע בשורש הדיבור שהוא רצונו ית”ש.
However what comes out of this is that the desire of man, touches the very source of the words and desire of HaShem!
ונמצא ע”י אמירת נעשה שחפצים לקיים רצונו ית”ש מעוררין רצון הנ”ל.
Therefore by the commitment and exclaimed “we will do”, we proclaim that our desire is to fulfil the will of HaShem, and we indeed awaken His will.
ונעשה הדיבור ושומעין אח”כ ומקיימין בפועל כנ”ל.
And this in turn “creates the dibur” (it awakens the command of HaShem), which we here and fulfil in action.
וז”ש קימו הרצון לעשות ועי”ז קימו למעלה ונעשה דיבור וקיבלו כנ”ל.
This is the idea of “they fulfilled His desire to do”, and therefore through this they fulfilled above and created the dibur and accepted it.
ובאור חדש ממהר”ל הביא בשם מדרש תנחומא פ’ נח שהדר קבלוה קאי אתורה שבע”פ ע”ש:
In the sefer Ohr Chadash of in the Midrash Tanchuma on Noach, states that the reacceptance of the Torah in Purim was that of the Oral Torah.
(*)

ומצות משלוח מנות נראה לבוא לאהבת ישראל.
It would seem that the idea of giving mishloach manot (gifts of food to fellow Jews onPurim) is to bring one to a greater love of his fellow Jew.
שכ’ איש יהודי ובמד’ יחידי כו’.
For it states (regarding Mordechai, he was) ‘a Yehudi’ the Midrash explains that this means he was ‘one’
דאיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. הפי’ כשאדם דבוק בנקודה חיות הפנימיות ושם כל בני ישראל אחד. ממילא אוהב לרעהו ג”כ.
for the idea of “You shall love your fellow man, like you love yourself – this is a great principal in the Torah”, mean that when a person is connected to the inner life force, in that place all of Bnei Yisrael are one (it is their source), and automatically (by being one with his fellow Yisrael) one will love them as well.
וזה עצמו מ”ש רש”י רעך הקב”ה ע”ש שהכל אחד כנ”ל.
This is indeed what Rashi says (Shabbos 31a) “you shall love your fellow man רעך” actually refers to HaShem. This is all the same idea (for in that source of inner life force, everything is one).
ומרדכי הי’ כלל כל ישראל. כי ע”י אהבה שנעשה אחד. יכול לגרום זכותו על כל ישראל. ויהודי נק’ יחידי כנ”ל. שדבוק בנקודה חיות ששם מקום האחדות.
Mordechai was indeed (a representation of ) the entire Klal Yisrael, for it was through love that they became one, and he was able to cause a merit for Bnei Yisrael.
Similarly the yehudi, is called one, as above, for he is connected to this inner life force which is the source of oneness.
וכן כתיב ועמוד ע”נ לשון יחיד. כמ”ש רש”י על ע’ נפש שעובדין לה’ אחד ע”ש
Similarly it states (Esther 9:15) And they stand ועמוד to save their lives”. This is written in a singular expression. For as Rashi explained (Shemos 19:20) Bnei Yisrael were referred to as 70 Soul נפש (also in sngular), for they serve HaShem who is one. (which is the same idea of connecting in the source where we are all one.
[וכ”כ אא”ז מוז”ל ע”פ ויחן נגד ההר שהאחדות הכנה לקבלת התורה. וכמו כן אז הי’ קבלת התורה ]:
[The Chidushei Harim explained this idea as well, when it states that Bnei Yisrael ecamped at Har Sinai, ויחן (singular expression is used). For the oneness was the preparation to receive the Torah, and just as in that time (we needed to be one) to receive the Torah (so too in our times on Purim we reaccept the Torah).

אא”ז מו”ר זצלה”ה הגיד פי’ נקהלו ועמוד על נפשם. כמ”ש בקבלת התורה הקהל לי את כו’. ואז נקהלו מעצמן במסירת נפשם.
The Chidushei Harim explained the idea of Bnei Yisrael gathering together and saving themselves. Just as when we received the Torah it states that HaShem commanded Moshe to “Gather the nation”. And only then they gathered together with a sense of self sacrifice.
כי מחיית עמלק הוא במס”נ להיות בטל אל הנקודה חיות. וז”ש י”ג זמן קהלה לכל הוא ע”כ.
For the annihilation of Amalek can only come about when there is self sacrifice. That we nullify ourselves to the source of life force.
This is the idea (explained in Megillah that) the 13th of Adar is a day when everyone gathered together.
כי וודאי א”א למחות שם עמלק עד שיהי’ האדם דבוק בנקודה חיות. למעלה מבחי’ הנפש. במקום שאין לעמלק זכר שם. ולא מגע נכרי שולטת.
For it is clear that it is impossible to completely annihilate Amalek, until one is completely connected to the source of life, which is above the idea of one’s soul, and (connected) to a place where Amalek does not have any remembrance, and no foreign party has any power there.
וזה ג”כ פי’ זכירה כמ”ש בפ’ זכור שהיא זכירה בעומק הלב שקרוב למעשה.
This is the idea of “remembrance”, as it states in Parshat Zachor, (to remember Amalek’s action), for it is through the remembrance from one’s inner heart which is close to action. (*)
כי יש ידיעה בכלל שאין האדם נתפעל ע”י הידיעה. אבל ידיעה פנימיות נק’ זכירה כמו שאדם יודע בידיעה מוחלטת שטוב לו חיים ונשמר ממילא מסכנת נפשו בלי ישוב והתבוננות ע”י ידיעה הנ”ל הנקשרת בנפשו.
For there (are two types of understanding, there) is knowledge in general way when a person gets excited about an idea.
However there is (also) an inner understanding, which is refereed to as “remembering”, just as a person knows with absolute certainty that life is good, and one stays away from danger without thinking about it. This is because knowledge is connected to one’s soul.
ונק’ זכירה שא”א לשכוח זה ע”י שהידיעה דבוקה בנפשו. כן פי’ זכירה.
This is called “remembering” for it is so connected to one’s understanding that one cannot forget it. This is the idea of “remembrance”.
כתיב נזכרים ונעשים ובגמ’ מקיש זכירה לעשיה מה עשי’ למפרע לא כו’.
Now the Gemara (Megillah 17a) compares the commandment of remembering to the commandment of fulfilling, based on the pasuk נזכרים ונעשים they are remembered and fulfilled. Therefore just as the action cannot be retroactive, so too the obligation of remembering cannot be done retroactively.
ג”כ פרשנו כנ”ל כי זכירה בכלל שאינו נוגע בעומק חיות האדם ויוכל להיות נשכח. אין זה קרוב לעשיה כי יוכל העשי’ להשתנות מידיעה זו ע”י השכחה. שלא נתפעל ע”י זכירה כזו.
This too can be explained based on the above. For (if) remembering is just a general idea and it is not completely connected to the depths of one’s soul, then it can be forgotten, and it cannot be compared to action, for it can be forgotten by not having been excited enough about it.
וזה נקרא למפרע שאינו מיושב בנפשו. רק בדרך השגה וידיעה כללית.
This (forgetfulness or lack of excitement) is the idea of something being retroactive, for it is not completely established in one’s soul, it is only an idea that one comprehends and a general understanding.
אבל עשי’ הוא דבר שנגמר עד שבא לכלל מעשה. ומקיש הכתוב שיהי’ זכירה הקרובה לעשי’
Yet doing something is a completion of the thing, till the realm of action. The pasuk therefore compares remembrance to action.
[וענין זה סמיכות גאולה לתפלה] וז”ש ועמוד על נפשם שהוא למעלה מחיות נפשם כנ”ל:
[this idea of juxtaposing the blessing of geula to tefilla shemona esrei] and this is the idea of “standing and saving their souls” which is the idea of rising to level above one’s soul (where Amalek has no power) as explained above.