Shmot תרל”ז

ברש”י חזר ומנאם להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים המוציא במספר כו’ בשם יקרא. ומה ענינו לכאן. והפשוט הוא לאשר ירדו לגלות. בא הכתוב להגיד כי לא הי’ ע”י שנאה ח”ו. רק מאהבה כמ”ש במד’ ואוהבו שחרו מוסר כו’. וזה להודיע חיבתן כו’. אבל עיקר אמיתיות הענין הוא ע”פ ד’ המדרש שמותן על שם הגאולה כו’ ופי’ אמו”ז ז”ל שהארות הראויות לגאולה הלכו מיד עמהם כמ”ש הקב”ה בורא רפואה קודם למכה כו’. וזה עצמו ענין השמות דכתיב לכולם בשם יקרא. כי כל כוכב ומלאך שנברא על דבר מיוחד לעשות שליחות הבורא ית’ בעולם לכן נקבע בו מקודם שם עליון שמצד זה תתדבק הפעולה בכח עליון כדאיתא בגמ’ ע”פ ויקרא לאור יום קרי’ רחמנא לנהורא ופקדי’ אמצותא דיממא. לחשוכא אמצותא דלילה כו’. פי’ קריאה לשון חיבה ודביקות כמו וקרא זא”ז כו’. וז”ש לכולם בשם יקרא שהוא התדבקות כל צבא מרום בשמא דכליל כל שמהן. והוא שם כבוד מלכותו ית’. ומצד שיש לכל פרט חלק מיוחד נמצא עי”ז מונה מספר לכולם. וכמו כן ממש באיש הישראלי שיש לכל א’ שם מיוחד שצריך לתקנו. ובוודאי כשגומר מעשיו לטובה נשלם בזה שמו. ואותן השמות שהם כוחות הנפשות הם עצמם מסייעין לאדם להוציא לאור תיקונו. והיינו דכתיב ואלה שמות בנ”י הבאים. כלומר שלא יעלה עה”ד ח”ו כי הגלות וכן כל עת צרה לאדם שלא תבא הוא במקרה. וכאילו עזב ה’ אותנו ח”ו. רק שכח הדביקות הולך עמנו בגלות כאשר אמרנו לדייק במלת הבאים מצרימה שהוא על כל מיני המיצרים שיש לבנ”י תמיד. וגם זה אמת בפי’ הכתוב שגם השמות הם יורדין לתוך המיצר וגם הם בגלות. ומצד זה נושעין בנ”י בגליותיהם. כלל הדברים שקודם גלות מצרים נתקשרו בכח השורש למעלה כמו הכוכבים שנוטלין רשות מקודם לעשות השליחות והוא דביקות השליחות בכח הבורא והבן:

https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Exodus,_Shemot_7.2
Rashi (Shmot 1:1) explains that the reason why Bnei Yisrael are counted again in the beginning of this parsha, even though they were already counted beforehand, is because it demonstrates Hashem’s love for Bnei Yisrael. They are compared to stars, each called by Hashem by their name. However, what is the connection between the stars and here? (There is clearly a deeper connection).

Simply, we can explain that since this was now Bnei Yisrael going into exile, the pasuk is making it clear that there was no hatred, Heaven forbid; it was all from the love that Hashem has for us. As it states (Mishlei 13:24), “He who loves him (his son), disciplines him”. This is the deeper meaning of the words in Rashi, “to make known His endearment of us.”

Furthermore, the real depth of the matter can be explained with the Midrash (Shmot Rabbah 1:1) that explains that the names are connected to the redemption. The Chidushei Harim explained that the lights of redemption went down with them into exile, as we know that Hashem always precedes the medicine to the infliction. Therefore, the idea of the names being compared to Hashem calling the stars by name is that just as each star and each angel has its unique mission to do the will of Hashem, it is given a name by Hashem, through which it is able to connect to its source and fulfill its mission. This is clear in the gemara that states that in creation, Hashem called the light ‘day,’ giving it the responsibility and mission of lighting the day.

Furthermore, the word קריאה (calling) is an expression of endearment, just as we find the angels calling to each other. Furthermore, the expression used of ‘to each He calls out by their name’ connotes an expression of connection to the upper army with the name that includes all their names, referring to the glorified name of Hashem. Through each of these details having a unique part to play, therefore, ‘He calls each by name’ for each one is essential.

Similarly, by each one of the Bnei Yisrael, we each have a unique name that we need to repair. And once one completes one’s mission, it too completes his name. It is these very names, which are the energies of the soul, that help man bring about his ‘tikun’ – his mission.

With this, we can better understand the pasuk ‘These are the names of Yisrael that are coming (to Mitzrayim).’ It is teaching us that a person should never think that in exile, or in any difficulty that one experiences, Hashem has, Heaven forbid, forsaken him. Rather, one must realize that the power of connection is with us in the exile. This too is clear in the word ‘that are coming to Mitzrayim’ – הבאים, meaning in any ‘meitzar’ – straits and difficulty that one experiences, one needs to realize that Hashem is with him. Furthermore, the names going down to Mitzrayim imply that even the names are in a state of stress and exile. It is through this connection that Bnei Yisrael are saved in the exile. The general rule is that before the exile to Mitzrayim, Bnei Yisrael were connected to the energy of the source above, and just as the stars get permission before their mission, they too have a connection to the mission that Hashem has in store for the person.

בפסוק והן לא יאמינו לי כו’ והי’ אם לא יאמינו כו’. והרי מיד האמינו. אבל נראה דכתיב אהי’ אשר אהי’. פי’ חז”ל אהי’ בצרה זו אשר אהי’ עמהם בצרות אחרות. ביאור הדברים שגלות מצרים הי’ שורש לכל הגליות וכמו כן הגאולה הי’ מפתח גאולתן של ישראל בכל הצרות שבעולם. ולכן ביקש מרע”ה להיות הגאולה אף כשיהיו במדריגה התחתונה כמו בגלותינו עתה שמחוסרין אמונה. ולזה הי’ כל האותות האלה על כל מיני הגלות. כי ליכא ספיקא קמי שמיא ומה שייך אם לא יאמינו כו’. ולדברינו יתיישב הכל. וכמו כן הי’ הגאולה ע”י מרע”ה שהוא שורש כל הנביאים וצדיקי הדור. וזה נראה ג”כ הענין ששאל מרע”ה מה שמו מה אומר כו’ אח”כ אמר שלח נא כו’. רק ע”י שראה מתשובת ה’. אהי’ א”א. שזאת הגאולה היא שורש כל הגאולות לכן אמר שלח נא שאין סופי להכניסם. כי בוודאי הרגיש מרע”ה אשר הוא מוכן לגאול את ישראל כמ”ש חז”ל הי’ רועה. מוכן לגאולה. אך כי ראה שהיא גאולה לדורות. וגם ראה שבסוף לא יתמשכו בנ”י אחר מדרגתו. והוא מה שנעשה אח”כ בחטא העגל ומרע”ה לא היה בכלל החטא ולכן לא קיבל השליחות. ולכן הראה לו הקב”ה מתן תורה כמ”ש וזה לך האות כו’ תעבדון את האלקים כו’ פי’ שבעת מתן תורה עמדו בנ”י באמת במדריגת מרע”ה ואופן הנהגתו כראוי. רק אח”כ קילקלו. אבל כיון שכבר היו במדריגה זו יש להם לבטוח כי יחזרו למדריגה זו אחר התיקון. ונמצא שבאמת ע”י מרע”ה יהי’ תיקון האחרון ג”כ. ולכן מיושב כל הענין ועמ”ש לקמן עוד מזה:

https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Exodus,_Shemot_7.3

When Hashem appears to Moshe at the burning bush, Moshe asks, ‘What shall I do if they do not believe me,’ and Hashem replies, ‘If they do not believe, etc.’ Now when Moshe revealed this to Bnei Yisrael, they immediately believed him. What, therefore, was the purpose of Moshe saying, ‘They won’t believe me’? Furthermore, Hashem knows the future and had no doubt that they would believe Moshe.

Hashem revealed Himself to Moshe with the words אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. This implies that Hashem will be with Bnei Yisrael in this exile as in other future exiles. Therefore, Moshe was requesting that in future exiles, like in our exile, when we are lacking emunah, we should still be redeemed. It was for these other exiles that Hashem performed all the miracles that He demonstrated to Moshe.

Furthermore, the redemption was done through Moshe, who is the source of all the prophets and righteous ones of each generation.

With this, we can better understand why Moshe wanted Hashem to send Aharon instead of him to redeem Bnei Yisrael. Moshe himself was certainly prepared to lead the redemption. However, he realized that he would not complete it, for he would not merit to enter Eretz Yisrael. He also realized that Bnei Yisrael could not maintain his level, as we find by the sin of the Golden Calf, that he was not there when they sinned. Therefore, since it is a redemption for generations to come, he wanted someone else to do it.

Therefore, Hashem showed him the giving of the Torah, as Hashem told Moshe, ‘This is the sign, when you leave Mitzrayim, you will serve Me on this mountain.’ Hashem was telling Moshe that at that stage of receiving the Torah, they would be on the level of Moshe; it was only afterwards that they sinned. Yet since they had attained the level of Moshe, they could be sure that they would be able to regain it once they did the necessary reparations.

Therefore, indeed, it is through Moshe that we will ultimately merit the true tikun – reparation. This answers the questions we asked, and furthermore, see the next piece (where it is explained slightly differently).

בפסוק וישב משה אל ה’ כו’ למה זה שלחתני. כי מרע”ה תלה הכל במעשיו שע”י שהי’ השליחות על ידו לכן הרע להם פרעה. והאמת כן הי’. וביאור הענין כי מרע”ה הוא בחי’ התורה ממש. והוא מדה”ד והמשפט. והוא ע”ה הי’ באמת ע”פ המשפט בכל פרטי מעשיו מה שא”א כמעט לב”ו להיות בלי שום נטי’ מן המשפט. וע”ז אמרו חז”ל שראה הקב”ה שא”א להתקיים במדה”ד שיתף עמו כו’. וכמו כן הי’ ביצ”מ שלא היו יכולין בנ”י לקבל הדין. והי’ בהכרח להשתתף עמו אהרן שהוא החסד. ואז הוקל מעליהם. כי בודאי לעשות נקמה בגוים צריכין בנ”י מקודם לתקן מעשיהם כראוי. וכיון שלא היו זכאין כ”כ הי’ עליהם ג”כ מדה”ד. ומ”מ אם היו עומדין בנסיון וקיבלו באהבה. נראה שהי’ מתוקן הכל. וע”ז כיון מרע”ה באמרו והן לא יאמינו לי דייקא. כי אף שהאמינו בפקודת ה’ כמ”ש ויאמן כו’. אבל להיות נמשך אחר מרע”ה לא הי’ בכוחם כנ”ל. ומרע”ה תלה בחסרון עצמו. ולכן וישב אל ה’ הוא תשובה שבכח תשובת מרע”ה המתיק הדינין ונתקן הדבר ע”י צירוף מדת החסד כנ”ל. כי צדיק הדור צריך לשוב בעבור כל הדור כמ”ש בנ”י ערבין זה לזה וזה וישב משה:

https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Exodus,_Shemot_7.4
Moshe returns to Hashem after the harsh decree of Pharaoh against Bnei Yisrael and says (Shmot 5:22), “Why have you acted harshly to Bnei Yisrael, and why did you send me?”

Moshe was expressing that he felt it was his fault, being sent as the messenger, and Bnei Yisrael were now suffering. Indeed, it is true! The idea is as follows: Moshe Rabbeinu personified the actual Torah, in its purest form, on the level of divine judgment. Indeed, that was Moshe’s level of absolute perfection in every action, a state which hardly anyone in mankind can attain.

Indeed, this is the idea that our sages explain; Hashem wanted to create the world in the trait of judgment, but He saw that the world could not exist. Therefore, he combined it with the trait of mercy. Similarly, in the exodus from Mitzrayim, Bnei Yisrael were not able to maintain the level of judgment, and therefore it was necessary for Aharon to be involved in the redemption, as he represented the trait of mercy. It was only then that the redemption became easier.

Indeed, in order to attain retribution on the nations of the world, Bnei Yisrael needed to first repair their actions properly. Therefore, being at this stage not so meritorious, they now had the trait of divine judgment meted upon them, and indeed, had they accepted this suffering with love, they would have repaired everything. This means that even though they completely believed Moshe and his prophecy of redemption, they were not able to be on his high level completely.

Now Moshe thought it was his fault, and therefore when he returned to Hashem, it was a form of teshuva – repenting. And indeed, by doing so, he sweetened the harsh judgment and repaired it so that the attribute of mercy would be combined with judgment.

This was his responsibility because the tzadik of the generation must do teshuva for the entire generation, just as we know that the entire nation is responsible for one another. This indeed was Moshe’s return to Hashem.