Vaykira תרל”א

במד’ ברכו ה’ מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו’.
The Midrash (Vayikra Rabbah 1:1) (Compares the mission of mankind to that of angels) : “Bless HaShem, His angels”, the ones below that are not able to withstand their mission are called ‘His angels’.
כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נק’ שליח ומלאך.
For in truth every one of yisrael is sent to this world to do the will of our Father in Heaven, and we are therefore called messengers and angels.
אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נק’ עומדים בלי השתנות מבחי’ שליח ומלאך כנ”ל] For (the definition) of an angel is one who has no other existence besides for the mission. [It is for this reason that angels are called “standing”, which means that they do not change, for they are true to their mission without and deviation. as above] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית’ שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי”ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית’.
(Therefore) when a person guards himself that in every action he does, it contains a fulfilment of the will of HaShem.
For in truth every action a person does, contains a holy spark, which is the power of that that energises it. Therefore every action of man should be exclusively to fulfil the will of HaShem.
By doing this he is literally called a מלאך for in every action he does he finds a fulfilment will of HaShem.
וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע”י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית’ בזה גופי’.
This is that idea of עושי דברו “who do his will” this means that by preaprign before eavery action they do, that itshould be only for the sake of HaShem, they merit to actually hear in every action what the will of HaShem is, and therefore they are “doing His will” (constantly).
וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית’ המחי’ כל כנ”ל.
this is the idea of “mighty creatures”, for their primary attachment is to the inner power that is in everything, which is the will of HaShem that gives it existence. as above.
וזהו שאמר ויקרא אל משה הפי’ שכן הי’ בחי’ משה רבינו ע”ה שהי’ מוכן תמיד לנבואה והי’ שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית’ שאין לו דבר אחר בעולם כנ”ל:
This is the idea of “And He called to Moshe”. The explanation is that he was always ready to receive a prophecy, and would always hear the sound of his calling. Just as an angel that is constantly involved in the mission of HaShem, and has nothing else at all. as above.

ובמד’ ת”ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו שגם מרע”ה לא נכנס עד שקרא לו כו’.
The Midrash (Vayikra Rabbah 1:15) states that a sage who does not have da’as is even worse than a carcass. For even Moshe Rabeinu did not enter the Ohel Mo’ed until he was called.
פי’ כנ”ל כי מי יכול לגשת לעשות רצון השי”ת רק ע”י כח המצוה שקדשנו במצותיו וצונו.
The idea is as explained above. For the only way one is actually able to approach and do the will of HaShem is because He has commanded us as (as we say in the blessings) “Who sanctified us with His mitzvot and commanded us”.
וכן פי’ אא”ז מו”ר זצלה”ה כי המצוה נותנת כח שנוכל לעשותה.
Similarly the Chidushei Harim explained that it is the mitzvah itself (the command from HaShem) that gives us the power and ability to do the mitzvah.
והוא כנ”ל שכל אדם הוא שליח רק ע”י שבכל מעשיו זוכר השליחות
This is as explained above, that every person has a mission, however it is dependant on his remembering and being aware of his mission in each action.
וזה נק’ דעת כי החכמה בפ”ע ג”כ נק’ חכמה והתיישבות החכמה והבינה באדם נקרא דעת שיודע ודבוק בזאת החכמה
This is what da’as is. For“chochma” knowledge on its own, is indeed still “chochma”. However when that wisdom is together with “bina” understanding, is established in a person it then becomes “da’as”, for he is now connected to the chochma.
והוא ידיעה פנימיות שבכל מעשה ומחשבה גדול וקטן דבוק בפנימיות חיות השי”ת כח הפועל כנ”ל.
this is an inner understanding. For it means taht in every thought and action, big or small, he is connected to the inner life force of HaShem, the power that sustains everything.
ומרע”ה שהי’ כלל הדעת של בני ישראל נאמר ויקרא כו’ שהי’ מיוחד תמיד אל הקריאה:
Now in regard to Moshe Rabeinu who was the collective da’as of Bnei Yisrael, it states “And He called to him”, this means that Moshe was lways ready and prepared for this calling.

אדם כי יקריב מכם.
“A man who brings from you a korban”
הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשי”ת. בטל רצונך כו’.
The simple idea is to give of ones inner power and desire to HaShem. As it states “nullify your will to His will”
והוא בחי’ קרבן לקרב כל המעשים להשי”ת.
this is the idea of a korban (an offering, connected to the word קרב – to come close). This means that he brings all his actions closer to HaShem.
וכ’ מכם כמ”ש אא”ז ז”ל פי’ המשנה אם אין אני לי כו’ ע”ש פ’ תשא ודפח”ח.
Nevertheless it states “from amongst you”, as the Chidushei Harim explained on the Mishnah (Avos 1:14) “If I am not for me who is”.
(That every person has their unique mission in this world, nevertheless an individual action is dependant on the collective individual actions, however if they are disconnected then “If I am not to me, what am I”.
וז”ש שהגם שכל אחד יתן ענין שלי יהי’ ע”י הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל:
Thi sis the idea that everyone must give their “mine” and to bring that into the greater Klal of Yisrael.

אא”ז מו”ר זצלה”ה הגיד בשם הרב ז”ל מפרשיסחא על מ”ש אחד המרבה וא’ הממעיט ובלבד שיכוין לבו כו’. והקשה בט”ז סימן א’ אי גם המרבה מכוון לשם שמים טפי עדיף. ותירץ הוא ז”ל למשל ב’ סוחרים שנסעו לדרך אחד. והא’ בא מיד. והב’ הי’ לו סיבות ומניעות עד שלזמן רב בא ג”כ ושאלוהו מה זה שלא באת עד עתה והשיב מאחר שבאתי ג”כ מה שהי’ הי’. עכ”ד ולא פי’ יותר. ונ”פ שפי’ ובלבד שיכוון לבו שסוף ותכלית מעשיו יהיה שיהי’ מכוון להשי”ת כראוי בין שבא לו זה ע”י עבודה מעט. או ע”י יגיעות הרבה. רק שיועילו מעשיו לכוון לבו לשמים. והדברים נכונים מאוד. שהרי גם כאן נאמר זה על הקרבן מנחה שמאחר שנתקרב קרבנו להשי”ת וזה תכלית המכוון וסוף דבר. א”כ אין נ”מ בין שהי’ מרבה וממעיט. כי סוף הכל אחד שיתקרב להשי”ת. וזה עצמו פי’ יכוון לבו כענין הקרבן להיות נמשך אחר השורש והוא חיותו ית’ שניתן בכל דבר:

אא”ז מו”ר ז”ל הגיד פי’ המדרש צפונה לפני ה’ כו’ זוכר עקידת יצחק. כי עיקר הקרבן הי’ הרצון למסור נפשו להשי”ת. וזה ההסתר שהי’ בהקרבן. ונק’ צפונה. וזה יוכל להיות גם עתה. ופי’ צפונה לפני ה’ להיות מקום הצפון שבאדם להשי”ת ולא בגילוי על המצח עכ”ד ז”ל. ובוודאי כי זה עיקר בחי’ הקרבן כי יקריב מכם. להיות כל האדם משועבד להשי”ת. וזה עקידת יצחק. ורק שהי’ במעשה ג”כ שצוה השי”ת להקריב במעשה ממש בהמה ועוף. והנה בשבת אין מקריבין קרבן יחיד. וי”ל גם כן כי בשבת אין צורך לבחי’ המעשה שבשבת נאסר כל המלאכות ולכך הרצון בלבד להיות מוסר נפשו להשי”ת הוא הקרבן. רק בחול הענין ע”י עשי’ להיות נמשך ההארה גם במעשה. לכך צריך קרבן במעשה גם כן כנ”ל: