Lech Lecha תרל”ז
במדרש תנחומא מה לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך כו’ ואהבת כו’ מי שמדקדק אחר המצות שכרו מרובה כו’. כבר כתבנו דברי מו”ז ז”ל פי’ המדרש כי מצוה ראשונה לאאע”ה התחיל בלך לך הטעם כי כבר הי’ אצל ואהבת כמ”ש אברהם אוהבי כו’ ודברי פח”ח. וביאור הדברים כי יחוד ה’ ב”ה הוא על כל הבריאה ויש לכל האומות ג”כ חיוב זה שע”ז נצטוו גם בני נח וגם פי’ הכתוב ה”א יהי’ ה’ אחד בפי כל כדברי רש”י ז”ל. אמנם ואהבת שייך רק לבני ישראל. והוא עבודת המצות שניתנו לבני ישראל שע”י המצות יתקשרו נפשותם בדביקות עליון לכן אין שייכות זה רק לבנ”י עמו וחלקו ית’. אבל יחוד ה’ הוא הביטול להשי”ת בלי התחלקות הלבבות והמעשים ואין זה מצד האדם לכן [יש] שייכות לכל הנבראים בזה. אבל ואהבת הוא דקדוקי מצות לכן נאמר בכל לבבך ב’ יצריך ונאמר ודברת בשבתך בלכתך כו’ שמצד האדם יש השתנות הזמנים והמעשים וכל השינויים יש לקרבם להשי”ת ע”י המצות:
The Midrash (Tanchuma Lech Lecha 1) teaches us that if a person is traveling and wishes to read the Sh’ma, the acceptance of the yoke of Heaven, they must stop and read the first pasuk (verse). The Midrash goes on to explain that whoever is careful with the performance of mitzvot (commandments) merits great rewards. Avraham was especially careful with the mitzvot, which is why he was called “Avraham Ohavi” – Avraham who loved Me. HaShem recognized his dedication to the mitzvot and, as a result, informed him that he no longer belonged among the idol worshipers and commanded him with “Lech Lecha.”
We previously explained (see Likutim) that since Avraham was already at the stage of love for HaShem, his first command was not to love HaShem, but rather “Lech Lecha.”
This can be further understood. Everyone in the entire world is already commanded to recognize the Oneness of HaShem. However, the concept of Love for HaShem is specific to Bnei Yisrael. Through the performance of the mitzvot, we connect our souls to HaShem, and therefore, the mitzvot are unique to us. Recognizing the oneness of Hashem is a universal truth and applies to everyone, regardless of whether they perform specific mitzvot.
The concept of loving HaShem and the meticulous observance of mitzvot, the extra care when performing them, all depend on humans and their current, often unstable, state. It is our duty to bring these moments, along with all their challenges, closer to HaShem.
והנה אברהם אע”ה הי’ בו ב’ הענינים כי מקודם היה בכלל בני נח וקירב כל הברואים להשי”ת כפי היכולת כמאמר המדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם להשי”ת. והי’ זה בחי’ יחוד ה’. אח”כ אמר לו השי”ת לך לך פי’ לבחי’ המיוחדת לך שהיא אומה הישראלית המיוחדת לה’ בכל המעשים והדקדוקים ע”י המצות והיא בחי’ התורה שנקראת דרך כמ”ש חז”ל ע”פ אשר לא הלכו בה כו’. ואמת שזה נוהג בכל איש ישראל כמאמר חז”ל מקודם יקבל עליו עמ”ש ואח”כ עול מצות. וכל מצוה צריך לעשות בהתבטלות לכלל ישראל כמו שאומרים בשם כל ישראל כמ”ש אשר קדשנו במצותיו. וקבלת עומ”ש ויחוד ה’ צריך להיות בכלל כל הבריאה לבקש שיתגלה כבודו ית’ במהרה להיות ה’ אחד ושמו אחד:
(Continued)
Avraham possessed both of these elements, as he originally came from Bnei Noach and aimed to unify and help others understand the oneness of HaShem. This idea is explained in the Midrash where Avraham is referred to as “Achoteinu,” our sister, which is connected to the word “ichud,” meaning to unify. This stage represented the recognition of the oneness of HaShem. Afterward, HaShem commanded him with “Lech Lecha,” signifying his next life mission: establishing a nation that is entirely devoted and unique to HaShem in all their actions, primarily through the performance of mitzvot, as every action is governed by the mitzvot. This concept is related to the word “Torah,” called “That they went in.”
The two-stage concept applies to each and every one of Yisrael. There is the recognition of the oneness of HaShem, and there are the mitzvot guiding all our actions. This is alluded to in the Mishna (Brachos 2:2), which states that one should first accept the yoke of Heaven and then the yoke of Mitzvot.
Furthermore, each mitzvah should always be performed with a sense of connection to Klal Yisrael, as expressed in the plural form of the bracha “Asher Kidishanu.”
The acceptance of the yoke of Heaven should also be seen as a part of Klal Yisrael, as we pray for HaShem to reveal His glory soon in our days, so that “HaShem will be one and His name One.”
במד’ ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו כו’ עפ”י מ”ש רש”י להודיע טבעך בעולם וכן בפסוק ואגדלה שמך וכי הי’ רצון אאע”ה להגדיל שמו וכבודו. אך כי המלך חפץ בכבודו ובעבור זה הוא נכלל בכבוד המלך ב”ה וב”ש ז”ש ויתאו המלך יפיך כ”ה אדוניך דאיתא הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו ומה תועלת לו בזה כיון שאינו חפץ בו ובורח ממנו. רק הפי’ שצריך אדם לברוח מן הכבוד כדי שלא להתלבש ח”ו בלבוש המלך כי הקב”ה הוא מלך הכבוד ולכן זה שמחזיר הכבוד להשי”ת. אליו הכבוד רודף כדי להרבות כבוד ה’ כי במה שמתכבד יותר ובורח ממנו עי”ז יחזור כל הכבוד למלך הכבוד ז”ש מכבדי אכבד וזה ענין מה שנקרא הקב”ה מלך הכבוד וז”ש כי הוא אדוניך כמ”ש חז”ל בעבור אברהם שקראך אדון כו’ ועי”ז שמצא הקב”ה לבבו של אבינו אברהם נאמן לפניו לכן רצה הקב”ה להודיע שמו וכבודו בעולם כדי להטות הכל אליו ית’ וז”ש והשתחוי לו שבכח הכנעתו להשי”ת יכניע כולם שהם כפופים אליו כנ”ל. וגם מ”ש ואעשך לגוי גדול כו’ וכי צריך הקב”ה לחנפו בזה ההבטחה כי בודאי בלא זה יעשה רצון המקום ב”ה. רק הפי’ שהודיעהו שהכל תלוי בו ושידע שבהתחזקו בעבודתו יטה את כל בנ”י אחריו ושיקבל עליו זה העבודה רבה וכמו כן צריך כ”א לידע שהכל תלוי בו כנ”ל:
The Midrash (Tanchuma Lech Lecha 3) explains how HaShem wanted to make Avraham more “beautiful,” or as Rashi explains, He commanded him with “Lech Lecha” to make Avraham’s nature known in the world.
The significance of making Avraham famous and glorified is that HaShem becomes even more glorified when those who serve Him diligently are glorified. This concept is alluded to in the Midrash Tanchuma Vayira 3: “One who runs away from honor will be chased by honor.” The idea here is that all honor ultimately belongs to HaShem, and one who runs from honor does so because they do not want to diminish the glory of HaShem in any way. Therefore, honor follows them, allowing them to continue returning all honor to HaShem.
This is why HaShem uplifted Avraham and gave him so much honor – to make HaShem even more known in the world and turn the entire world to the oneness of HaShem. HaShem promised Avraham that he would become a great nation to signify that it all depended on him. By strengthening himself in serving HaShem, he would lead the Bnei Yisrael to HaShem. Therefore, HaShem promised him a great nation to inspire Avraham to accept his mission.
On an individual level, each person needs to realize that everything depends on themselves, as explained above.
טעם שזכה לוט להיות עם אברהם אע”ה וגם הוא גופא שזכה לצאת ממנו דוד ומשיח נראה כי הי’ בזכות הרן אביו אף שלא הי’ מס”נ בשלימות ולכך נשרף. אעפ”כ שריפתו הי’ בכלל קידוש השם ונשרף בעבור השי”ת ואין הקב”ה מקפח שכר כל ברי’ לכן זכה לכל זה:
It seems that the reason Lot merited to be with Avraham and also why he merited such great descendants like David and Mashiach is due to the merit of his father Haran. Haran was uncertain about whose side to choose, whether Avraham was right or the rest of the world. His reasoning was that if Avraham was saved from the fiery furnace, then he must be right. Subsequently, when Avraham was saved, and Haran pledged allegiance to HaShem, he too was thrown into the furnace but did not survive.
Even though Haran did not give up his life for completely correct reasons and was killed, it was still a “kiddush Hashem,” sanctifying HaShem’s name, because he was burnt because of HaShem. Therefore, HaShem does not deny reward to any of His creations, and Lot, his son, was rewarded accordingly.
הרמב”ן ז”ל הקשה למה לא נזכר מקודם בפסוק צדקת אברהם אע”ה רק לך לך כו’ ונראה כי לבעבור אברהם אע”ה הי’ קיום כל העולם כמאמר בהבראם באברהם כו’ לכן לא שייך לתלות הדבר בזכות מעשיו כי ודאי קיום העולם הוא הקב”ה רק שזכה אאע”ה להיות הוא הגורם אעפ”כ הכל בעזרת הבורא ית’ והבן זה. וכמדומה לי שכ’ זה או כדומה לזה בספרי מהר”ל ז”ל:
The Ramban (Bereishis 12:2) questions why the greatness of Avraham is not mentioned as an introduction in the Torah before the command of “Lech Lecha.” It would seem that since Avraham was the purpose of creation, as our sages teach us, the word “Behibar’am” spells Avraham. Therefore, it is not right to attribute the world’s existence to Avraham, for it is truly Hashem who gives the world existence. Avraham, however, was the catalyst, and it was all with the help of HaShem. Understand this point. I believe something similar is written in the Maharal’s teachings.
במדרש תנחומא על פסוק התהלך לפני והי’ תמים תמה אברהם עד עתה אני חסר וכשאמול עצמי אהי’ שלם כו’. פי’ שזה באמת השלימות מה שאדם מחסר את עצמו כדי להיבטל להשי”ת ולהראות כי אין שלימות לנברא רק בהשפעת הבורא. זה עצמו הוא הנותן לו השלימות וביטולו של דבר זה קיומו. ולכן ניתנה מצוה זו באבר הזה אשר בו כח ההשפעה והתולדות של האדם שזה עיקר כח ומעלת האדם וצריך להיות שם אות ורמז כי הוא חסר מעצמו וצריך להשלמת הבורא ית’ וכל מה שאדם מחסר גופו בעבור כבוד הבורא ע”ז נאמר דורשי ה’ לא יחסרו כל טוב ונא’ אין מחסור ליראיו. והוא ענין באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה כמ”ש שם במקומו. ולכך נקרא ברית שהוא התקשרות המקבל אל המשפיע והוא השלימות. ונראה שלכך ניתן זה לאדם שהקשו הערלים אם חביבה המילה למה לא נברא מהול כמ”ש במד’ ע”ש. והתירוץ כנ”ל שבאמת במילה הוא מחסר הגוף רק מצד שהאדם הוא העושה זאת בעבור הבורא הוא השלימות אבל לא שייך שיהי’ נברא כך כנ”ל:
The Midrash Tanchuma explains that Avraham was originally bothered by how it could be that through performing “milah” (circumcision) and severing a part of him, that it would make him whole. The idea is that true wholeness is realized when a person understands that they are not complete and is dependent on HaShem. When one demonstrates that completion is not in our hands, but rather dependent on HaShem, this is what gives us completeness, and “the nullification of it is what makes it exist.”
It is for this reason that this specific limb is chosen for this mitzvah (commandment). It contains the power to create new generations, which is man’s primary power and greatness. It is this very thing that must bear the sign of the “bris” (covenant) and hint at the fact that we are imperfect.
“Those that seek HaShem will not be lacking,” and the verse “Those that fear Him lack nothing,” both teach us that by decreasing our own desires for the sake of Hashem, we actually merit more completion. This is the concept of Shabbos, which, by ceasing one’s own work and allowing HaShem to take over, leads to rest and completeness.
It is for this reason that it is called a “bris” (covenant), which always signifies a connection between the receiver and the giver, leading to perfection. It seems that this is why the mitzvah was given to man, as the uncircumcised questioned (Tarnisrufus famously asked Rabbi Akiva), “Why would Hashem create us uncircumcised if He wishes us to be circumcised?” Yet the answer is as we explained above, that it is man who performs this for the sake of HaShem and demonstrates his nullification to the will of HaShem, and only through doing so can he merit completeness. Clearly, he would not be able to accomplish this had he been created circumcised.
