Vayeira תרמ"ה 2

בפרשת העקידה במדרש נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. דיש נסיון ונס לשעה ויש לדורות לעשות פירות וזהו להתנוסס דכתיב יען אשר עשית כו' ברך אברכך כו' ויתכן לפרש כי אין זה נתינת שכר בלבד רק שמעשה זו היה הכנה שיוכלו בנ"י לתקן הכל עד סוף הדורות כי כל הנסיונות של אאע"ה היו הכנה לשנות כל הטבע כמ"ש במשנה עשרה נסיונות כו'. אח"כ עשרה נסים. ועתה נתברר והוכן דרך עד סוף הדורות. לכן כתבו חז"ל ויקח המאכלת שישראל אוכלין מתן שכרה והיינו שכל עבודת בנ"י שזה עיקר שכרן של מצות כמ"ש שכר מצוה מצוה (והכל) [הכל] בכח מעשיהן של האבות דכתיב למען אשר יצוה בניו וביתו כו' ולא מצינו שהי' מצוה בעת פטירתו איזה צואה. אך הפירוש שבכל מעשה האבות נשתתפו עם כל הדורות העתידין לעמוד מהם ולכן נקראו אבות שלא הי' שום עובדא לעצמותם רק בשם כל ישראל כמו שאנו עושין בשם כל ישראל. ומצד זה נוכל אנחנו להתקשר במעשה אבות מפני שהם כללו אותנו במעשיהם וצוותא הוא לשון התקשרות אשר יצוה כו' בכל מעשה שעושה כנ"ל. שוב מצאתי כדברים האלה בס' קדושת לוי ע"ש: