Acharei Mot תרנ"ד 4

בפסוק אני ה"א כמעשה א"מ כו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו כו' אני ה"א. ב"פ אני ה"א. כמ"ש אני אני הוא בעוה"ז ובעוה"ב. והרמז כמ"ש אני ראשון ואני אחרון. והשי"ת ייחד שמו עלינו בחי' הראשית והאחרית. והם ב' בריתות ברית הלשון וברית המעור. וע"י יצ"מ זכינו לברית הלשון וקבלת התורה. וע"י ברית המעור ירשנו את הארץ כמ"ש לא"א בבשורת הארץ ואתה את בריתי תשמור. והנה רוב הכריתות הם במאכלות אסורות ובביאות אסורות. כי מאחר שנקראו בריתות א"כ החיים תלוי בהם וממילא יש כריתות במי שפוגם בהם. ועליהם נאמר מות וחיים ביד לשון. כי גם ברית המעור נק' לשון כידוע. [ויתכן עוד לומר במ"ש ל"ו כריתות בתורה לרמוז על שם ע"ב ועלי' נרמז אני אמית ואחיה חצי' מחי' וחצי' ממית. אלא שאין לי עסק בנסתרות] ולכן בשרצים כ' המעלה אתכם מא"מ שהוא ברית הלשון. וכאן בעריות כתי' כמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו שירושת הארץ תלוי בברית המעור. וב' אלו הם בחי' ראשית ואחרית. כמו תחילת גידול האדם כשמתחיל לדבר. והאחרית והתכלית להיות מוליד ומשאיר פירות תחתיו. כמו כן הוא בפנימיות. והנה כתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואחז"ל בעוה"ב וכן בתרגום בחיי עלמא. והפי' כי המצות הם מיוחדים לאברי האדם והנפש פושטת צורה ולובשת צורה וע"י המצות מכין האדם לנפשו מלבוש וחלוקא דרבנן בעוה"ב. ז"ש וחי בהם שיתלבש החיות אח"כ בהם ממש. אך פשט הכ' וחי בהם משמע גם עתה. והענין הוא כי האדם יש לו שורש למעלה וחלק הנשמה שלמעלה גם עתה מתלבשת במעשה המצות שאדם מקיים בעוה"ז. ז"ש ז"ל ומחי' נפשו שנק' נר. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו יהי' להם חלק רק יש לו. כי טעם עוה"ב לבנ"י משום שנאמר חלק ה' עמו. והקב"ה הי' הוה ויהי' הכל אחדות א' ובזה יש לכל ישראל חלק. ומי שזוכה לקיים מצוה כראוי יוכל להרגיש הארה משורש המצוה ונשמתו שלמעלה. וע"ז מתפללין ויהי נועם ה' עלינו כו'. ומעין זה בש"ק שזוכין לנשמה יתירה כיון שהשבת הוא מעין עוה"ב יורד בו הארה מנשמה שהיא מבחי' עוה"ב כנ"ל: