Beshalach 5645 תרמ”ה
סמיכות הפרשה לאות על ידך כו’ ויהי בשלח כו’. דענין קי”ס אחר יצ”מ איתא במדרש יציאת מצרים קשה כו’. כי יצ”מ הי’ הגאולה מהגלות במעשה ובשיעבוד הגוף. וקי”ס הי’ הגאולה בנפש. שאחר הגלות הי’ נשאר מחשבות והרהורים מטומאות המצרים. כעין דאיתא דהנשמות עוברין בנהר דינור קודם שעולין לג”ע לעזוב כל הרהורים מעוה”ז. כן עברו בים קודם קבלת התורה. כמו שנרמז בפ’ פן ינחם העם כו’. וכן כל היראה והפחד הי’ הכל רק במחשבה. וכן פרעה שרדף אשיג אחלק כו’. ולא הי’ בפועל. רק שהי’ הגאולה לעקור שורש הגלות. ועל ב’ אלו הגאולות רמוז בתפילין. של יד תיקון המעשה. ושל ראש הוא תיקון המחשבות והמוחין. וכ’ למען תהי’ תורת ה’ בפיך. לכן בעוד שלא נתקן הכל גם במחשבה. לא אמרו שירה. כי שירה היא אחר שלימות כל הגאולה. כדאיתא במד’ שנטהרו לבם ואמרו שירה. וזו השירה הי’ עדות שנטהרו לגמרי מגלות דמצרים. וכן הוא בכל הגאולות. ובפרט. נפש ישראל גם כן כשיוצא לחירות מאיזה שיעבוד של סט”א צריכין אח”כ גאולה שנית שלא להשאיר שמץ והרהורים וזהו גאולה שלימה כנ”ל. ומצינו במדרש כי קי”ס בשביעי של פסח הוא בחי’ השבת. ע”ש סוף פ’ בא. והוא כנ”ל שמקודם הי’ גאולה במעשה. בחי’ ו’ ימי המעשה. ואח”כ הגאולה בנפש בחי’ השבת כנ”ל:
https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Exodus,_Beshalach_15.2
The idea of the connection of Tefilin (at the end of the previous parsha) to the exodus from Mitzrayim and the splitting of the sea can be understood as follows: The Midrash (Shemos Rabbah 22:3) explains that the redemption from Mitzrayim was more difficult than the redemption at the sea. This is because the exodus from Mitzrayim was a redemption from the physical subjugation of the body, yet afterward, there was still a remnant of evil thoughts from the impurity of Mitzrayim. This idea is similarly described in death, as the neshama goes through a purification process in the river of Dinor before entering Gan Eden, leaving behind all the negative thoughts of this world. Similarly, Bnei Yisrael went through the sea before receiving the Torah as part of the spiritual purification process. This idea is also alluded to in the beginning of the Parsha, where it states that Hashem was concerned that Bnei Yisrael would turn and go back to Mitzrayim. These two redemptions symbolize the tefilin, with the tefilin on one’s arm representing the physical tikun, and the tefilin on the head representing the spiritual tikun.
Furthermore, the Torah states, “So that the Torah of Hashem will be in your mouth,” implying that it is through the Tefilin and the perfection of one’s mind that one can have the Torah on one’s mouth. Similarly, Bnei Yisrael were only able to sing the song of the sea in praise of Hashem once they had repaired the spiritual element of their thoughts. This is because the concept of shira – song to Hashem – comes only after there is a complete redemption. The Midrash states that Bnei Yisrael purified their hearts and sang shira, meaning they had completely purified themselves from the exile in Mitzrayim. This idea applies to all exiles, and also on an individual level, in one’s own exile. One first needs to escape the clutches of the evil inclination, and afterward, a second redemption is needed to remove any traces of wrong thoughts, then one merits a ‘complete’ redemption, as mentioned above.
Furthermore, the Midrash states that the splitting of the sea was on the seventh day of Pesach, which is the idea of Shabbos. This is the same idea: first, we have the six days of the week, days of work and action, and afterward, a day of redemption of the soul, which is Shabbos.
במדרש אז ישיר פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כו’. פי’ שבנ”י כוונו הזמן שמחה שהי’ לפניו במרום. כי ביצ”מ לא אמרו שירה רק אז שהי’ השעה מיוחדת לכך. לכן כ’ אז ישיר. פרש”י שעלה בלבם לשיר. להגיד שבחן של ישראל באותה שעה שעלה בלבם לשיר. הי’ השעה המזומנת לכך מעולם. ובמ”א כתבנו כי ביצ”מ הי’ גאולת ישראל ביום. ומפלת המצרים בחצות לילה. ועתה בקי”ס הי’ הצלת ישראל בלילה וטביעת מצרים ביום. והי’ זה סימן שהי’ בימין כמ”ש וירא כו’ היד הגדולה. וכ’ ימינך כו’. פרש”י שהשמאל נעשה ימין. לכן הי’ עת רצון ושמחה לפניו. כדכ’ באבוד רשעים רנה. וביצ”מ עדיין לא שלים קיסטא. וכאן הי’ שלים קיסטייהו. ובנ”י הבינו שהוא הזמן של השירה. ומקודם הי’ הצלת ישראל מתוך הכעס. ולא הי’ זמן שמחה. וז”ש פ”פ בחכמה ותורת חסד כו’:
https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Exodus,_Beshalach_15.3
The Midrash on the words “Az Yashir” correlates it to the pasuk (Mishlei 31:26), ‘She opens her mouth with wisdom, and the Torah of kindness is upon her tongue.’ The idea here is that Bnei Yisrael timed the moment of song to the auspicious time of Joy Above. Therefore, when Bnei Yisrael left Mitzrayim, they didn’t sing and praise because the time was not correct.
Therefore, now when it was the auspicious time, the pasuk states ‘Az Yashir,’ as Rashi explains that it occurred to them at that moment to sing. This is a praise to Bnei Yisrael for being able to tune into the correct time of joy above, as it was now a time particularly auspicious for song.
Elsewhere, we explained that at the exodus from Mitzrayim, the redemption of Bnei Yisrael took place in the daytime, and the destruction of the firstborn was at night. Yet at the splitting of the sea, the redemption of Bnei Yisrael was at night, and the drowning of the Egyptians was in the day. This demonstrated that it was done with the ‘right hand’ of Hashem, as the pasuk states ‘the outstretched arm,’ ‘your right hand,’ and as Rashi explains that when Hashem avenges Yisrael, his left hand becomes his right hand. All this signifies the particular auspiciousness of that time, and therefore Bnei Yisrael sang at that time. This idea is expressed in the pasuk (Mishlei 11:10), ‘When the wicked are lost, there is joy.’ However, at the exodus from Mitzrayim, there was still remnants of wickedness, and in the expression of the words of the Zohar, the Kista (A small amount) was not yet complete.
However, now when it was complete, Bnei Yisrael sang the song, for it was now a time of joy, whereas previously it was a time of anger. This, therefore, is the meaning of the Midrash comparing it to the pasuk mentioned above, ‘She opens her mouth with wisdom…’ (symbolizing the correct timing).
לפרשת המן. לחם מן השמים. במדרש לכו לחמו בלחמי ע”ש. פי’ שדור המדבר הי’ הלחם שלהם מבחי’ התורה ממש. ונק’ לחם מן השמים. והי’ מעין הכנה ראשונה. דכ’ ויניחהו בגן עדן. [רמז לדבר כזרע גד לבן ר”ת וס”ת גן עדן]. אח”כ כ’ פן ישלח ידו כו’ מעה”ח כו’ ויגרש כו’ להט החרב כו’ לשמור כו’ דרך עץ החיים. והיינו דמאן דנצח לחויא כו’. לכן אחר יצ”מ היו בנ”י מוכנים לעץ החיים כמ”ש אני אמרתי כו’ ובני עליון כולכם. וניתן להם לחם שמה”ש אוכלין. ואמרו חז”ל אילו שמרו בנ”י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה. דכ’ ויהי ביום הז’ יצאו כו’ ויבא עמלק. פרשנו שבת ראשונה ממש. כמו שהי’ אז בשבת בראשית. ויניחהו בגן. והוא עיקר השביתה והרצון שעלה לפניו ית”ש. ובאמת בכל שב”ק יש הארה מזה. לכן יורדת נשמה יתירה מג”ע. ונק’ מנוחה. אך אז במדבר הי’ מתוקן לגמרי. ונק’ שבת ראשונה. וע”ז כתיב ראו כי ה’ נתן לכם השבת. ועמלק הרשע ימח שמו. עירב זאת המנוחה. לכן יש לזכור תמיד למחות שמו. כמ”ש במדרש משל למלך ומלכה. ועמלק שבא ביניהם דמו בראשו. וע”ד הרמז מ”ש יצאו ללקוט. ומקודם לא מצינו שחיללו השבת שניתן להם עוד במרה. רק כי ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו הי’ דביקות נפלא כמ”ש במ”א. והי’ ימי המעשה שלהם גבוה ממדרגת השבת לדורות השפלים. לכן לא חשבו שיהי’ ביציאה זו חילול שבת. אך השבת שלהם הי’ גבוה עד מאוד. ודוק כי קצרתי:
https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Exodus,_Beshalach_15.4
Regarding the idea of the Manna, referred to as ‘bread from Heaven,’ the Midrash compares this to the pasuk in Mishlei 9:5, “לכו לחמו בלחמי,” indicating that only after Bnei Yisrael had accepted the mitzvot did they merit receiving the manna. The expressed idea here is that the generation of the Midbar was on such an elevated level that their bread was actual Torah – Bread from Heaven. This similarity to Adam in Gan Eden is hinted at in the words כזרע גד לבן, where the first and last words spell Gan Eden.
However, after Adam was expelled from Gan Eden for eating from the tree of knowledge, there was a danger that he would eat from the tree of life. Only one who overcomes the snake is allowed to benefit from the tree of life (See Tikunei Zohar 13:28b). Bnei Yisrael, after the exodus, were now ready for the tree of life, as it states, ‘You are all children of Above,’ allowing them to eat the manna, which is bread that the angels eat.
Furthermore, our sages explained (Shabbos 118b) that if Bnei Yisrael had guarded the first Shabbos, no nation would be able to control them. Yet, as the Torah states, on Shabbos, Bnei Yisrael went out to collect manna and transgressed the Shabbos, leading to an immediate attack by Amalek.
We explained this idea above, referring to the ‘first’ Shabbos literally, comparing it to the original Shabbos at the creation of the world when Adam was in Gan Eden. In truth, every Shabbos contains a spark of light from this, and therefore an extra soul – nesham yeseira comes down from Gan Eden, referred to as the menucha – the rest on Shabbos. However, at that time on that Shabbos, they had attained a very high level like in Gan Eden, specifically calling it the ‘first Shabbos’. This means that even though they were commanded about Shabbos beforehand at Mara, it did not yet qualify for that level of the ‘first Shabbos’. (This answers Tosafos’ question about the order of Shabbos). Furthermore, this is why the words ‘See Hashem has given you the Shabbos’ are used, for it was so tangible to them that they could actually see the Shabbos.
Amalek, however, confused this day of rest, and therefore we always need to remember to eradicate his accursed name. As the Midrash explains, he is compared to standing between the King and queen, deserving to be killed.
In a more homiletical interpretation, we can explain that Bnei Yisrael transgressed that Shabbos they knew about already at Mara by going to collect manna. The idea here is that Bnei Yisrael were on such a high level that they went to the field each day and collected manna just for that specific day. Their everyday level was even higher than Shabbos of the later lower generations. Therefore, they did not consider going out to collect manna as a transgression of the Shabbos. However, since their Shabbos was on a much higher level, it was indeed considered a transgression. (Please note the condensation of content here).
