Toldot תרל”ז
במדרש גיל יגיל בזמן שנולד צדיק גילה אחר גילה. כי ואלה מוסיף על הראשונים כי מקודם הי’ תולדות הגשמיי בלבד. אבל מאבות התחיל להיות תולדות בבחי’ הרוחניות להנחיל כח הקדושה לזרעו אחריו. וזהו גילה אחר גילה כשהצדיק נולד. כי בתולדות יש שמחה. ובזרע צדיקים יש ב’ שמחות מב’ התולדות בגשמיי ורוחניי. ובפ’ וכל הבארות כו’ חפרו ע”א בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו’ וישב יצחק ויחפור. פי’ בימי הם ההארות אשר חידש אברהם והיא בבחי’ החסד ואהבת ה’. ובהארות אלו מצאו מים. ואלה הבארות נסתמו אח”כ. לכן הי’ צריך יצחק לחדש דרך הגבורה ויראת ה’. כי בוודאי כל ההסתם הי’ כדי שיצטרך יצחק לחדש דרך שלו. וכן הוא גם בפרט כל איש ישראל כשמתפעל לפעמים במדה אחת. אח”כ נופל מזאת המדריגה כדי שיצטרך לחפש דרך אחר ועי”ז מתקן כל המדות. וכל דרכי האבות הי’ הכל רק עצות בעבור בנ”י איך למצוא עבודת ה’ כמ”ש במד’ אברהם חידש זקנה יצחק יסורים. פי’ זקנה הוא כבוד כמ”ש הדר זקנים שיבה. והוא שעי”ז הכבוד והחסד שהקב”ה עושה עם האדם ונותן לו חכמה ודעת. שזקן הוא שקנה חכמה. ע”י אלה הטובות יתבייש אדם מעצמו וישוב לפני הבורא. והוא דרך האהבה. ויצחק הוא בחי’ הגבורה. ואם שבאמת אין זוכין לתורה רק ע”י יסורין כמאמר הגמ’. אעפ”כ דרך אברהם קודם והוא טוב לאדם. כמאמר חז”ל טובה מרדות א’ בלבו של אדם כו’ ע”י הבושה מרוב הטובה שהקב”ה משפיע לו ולא יצטרך ליסורין כנ”ל:
The Midrash explains that when Yitzchak was born, there was a double rejoicing. Until then, the mention of “Toldot” (descendants) brought physical joy of a new generation. With Yitzchak, a new dimension of spiritual “Toldot” emerged, signifying a holiness that comes through this new generation. This is expressed by the words “ואלה” (and these are), adding a new element of joy.
This idea is also evident in the verses describing Yitzchak redigging the well of Avraham. “And the well that the servants of Avraham dug, in the days of Avraham (בימי), were blocked up by the Philistines.” The term בימי alludes to the sparks of light that Avraham introduced—kindness and love of Hashem. These sparks connected everyone through these traits, but they got subsequently blocked up. Yitzchak needed to introduce a new path, that of strength and fear of Hashem. The reason for any blockage was to force Yitzchak to find a new path in the service of Hashem.
Similarly, on an individual level, when one works on certain things and then falls, it’s to force a person to find a new path, correcting various traits. The entire path of our forefathers was to provide different ways for us to serve Hashem in various circumstances.
The Midrash notes that Avraham introduced old age (זקנה), and Yitzchak introduced suffering (יסורים). זקנה refers to honor, and through the honor and kindness that Hashem bestows, one gains knowledge (“zaken” refers to one who has gained knowledge). The goodness Hashem gives causes a person to become embarrassed and return to Hashem, following the path of Love introduced by Avraham.
Yitzchak represents strength, and our sages tell us that one can only attain Torah through suffering. Nevertheless, the path of Avraham, that of love, precedes it and is universally good for all. This can be attained by realizing one’s lowliness, removing haughtiness, acknowledging the abundant good Hashem has given, thereby circumventing the need for suffering.
אא”ז מו”ר ז”ל הגיד בענין הבארות עשק שטנה הוא עבודת ימי המעשה ורחובות הוא בשבת. כי בחול משיגין אלה הבארות ע”י המחלוקות ומריבות עם היצה”ר. ובשבת בא ע”י מנוחה מעצמו. ולכן נק’ רחובות כי הרחיב ה’ לנו. כי כשבא ע”י מעשה האדם א”י להתפשט הרבה שמביא לידי חסרונות. אבל בש”ק שבא ע”י השי”ת בלבד יש בו ברכה ומתרחבין הדברים וז”ש כי הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ:
The Chidushei Harim explained that the names of the wells—Esek and Sitna, over which they fought—symbolize the days of the week, whereas the well called Rechovot, over which there was no fighting, symbolizes Shabbos. This is because the work during the days of the week involves fighting and subjugating the evil inclination, whereas on Shabbos, there is an internal joy that emerges.
Therefore, it is called Rechovot, widening, for Hashem widens the path for us. The idea is that when a person has their own gains, it cannot spread so wide, leading to other problems like haughtiness. However, on Shabbos, where the level one attains is attributed to Hashem, the blessing can indeed be even wider, as the pasuk continues: “For Hashem has widened for us, and we have multiplied in the land.”
ויאהב יצחק א”ע כי ציד בפיו. הכתוב נותן טעם כי לא הי’ אהבה אמיתית רק תלוי’ בדבר לכן בטלה דבר בטלה אהבה. ולכן כשהקדימו יעקב בצידה אבדה האהבה. אבל רבקה אוהבת א”י בלי טעם ונתקיימה האהבה לעד. וכן כוונת המדרש במ”ש כל שהי’ שומעת קולו היתה מוספת אהבה. פי’ שלא הי’ תלוי’ בדבר. וכן אהבת המקום ב”ה לבנ”י ג”כ אינה תלוי’ בדבר אף לא במעשיהם. רק בחר לו חלק ה’ עמו כמ”ש עליו עשיר ישמח בחלקו. וז”ש אהבתי אתכם ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב כו’ פי’ שאין טעם במה לתלות האהבה רק שבנ”י מדובקין אליו ית’ בשורשם:
“And Yitzchak loved Eisav for hunting was in his mouth” (Bereishis 25:28). The verse teaches that Yitzchak’s love for Eisav was conditional, as love dependent on something is fleeting (Avot 5:16). Therefore, when Yaakov surpassed Eisav by bringing food from the hunt, Yitzchak’s love for Eisav diminished.
In contrast, regarding Rivkah, the verse states, “And Rivkah loves Yaakov,” indicating a constant, unconditional love that endures. The Midrash supports this, noting that the more Rivkah heard Yaakov’s voice, the more she loved him, not contingent on anything.
This type of enduring love is akin to Hashem’s love for Bnei Yisrael. It is not dependent on anything, not even our actions. It is an internal love, with Hashem choosing us to be His portion. This is evident in the verse “I love you, says Hashem, and you said back, ‘Why do you love us? Behold, Eisav is the brother of Yaakov, yet I have chosen Yaakov'” (Malachi 1:2), emphasizing how the love is intrinsic, an ingrained connection of Bnei Yisrael to Hashem in their very source.
בענין הברכה שרצה לברך את עשו. נראה כי וודאי הברכה המיותדת ליעקב לא רצה ליתנה לעשו. שהרי אח”כ בירכו ויתן לך את ברכת אברהם כו’ שהיא הברכה המיוחדת ליעקב וזרעו אחריו אשר ע”ז נא’ בריתי אקים את יצחק הרי שהניח ברכה זו ליעקב. רק ברכת עוה”ז רצה לברך לעשו ובא יעקב ולקחו במרמה. כי הוא עלמא דשיקרא לכן לקחו במרמה. ופי’ הענין אף כי וודאי עוה”ז לעשו רק שצריך לבא ע”י יעקב. וז”ש ביעקב ויתן לך. ובעשו משמני הארץ יהי’ מושבך. כי כל השפע צריך לירד לבנ”י כמו שהי’ בזמן שבהמ”ק קיים שאומות ניזונים מתמצית. ואעפ”כ בוודאי היו הרשעים מתענגים בעוה”ז יותר מבנ”י גם בזמן המקדש. רק שבנ”י עיקר כוונתם התדבקותם בשורש השפע. ואין מבקשין גוף התענוגים. והם נחשבים שיריים לגבי כח הנתינה. לכן הברכה ליעקב הנתינה ויתן לך כו’. ולעשו גוף הגשמיות משמני הארץ כו’. ואילו הי’ עשו משכיל הי’ יודע כי יעקב לא חסרו מאומה. ואדרבא כשיהי’ השפע ע”י יעקב ייטב לו יותר. וז”ש לו אביו משמני הארץ יהי’ כו’ ואת אחיך תעבוד. כלומר שלא יחסר לך ע”י הברכה שלו. והמשמנים אשר אתה חפץ בהם יהי’ לך. וכן הוא גם עתה לפי מה שיש זה בכלל ישראל שמבטלין תענוגי עולם וחפצים רק להתדבק בשורש. כמו כן זוכין לקבל גם השפעות עוה”ז להיות הכל על ידיהם כנ”ל:
Regarding the story of the blessings that Yitzchak intended for Eisav but were given to Yaakov, it’s clear that the primary blessing uniquely for Yaakov was not going to be given to Eisav. Yitzchak later blessed Eisav with “you shall be blessed with the blessing of Avraham,” a unique blessing for Yaakov. Yitzchak intended to give blessings of this world to Eisav, and Yaakov took it with deception, acknowledging the world’s falsehood, requiring a level of deception for the sake of Heaven.
It’s evident that this world is given to Eisav, yet it needs to come through Yaakov. Regarding Yaakov, it states “And He will give you,” whereas regarding Eisav, it states “Your resting place shall be.” All goodness comes through Bnei Yisrael, as seen in the time of the Beis Hamikdash when nations gained sustenance from its essence.
The distinction in the blessing, where Yaakov is the “given” and Eisav is the “resting place,” shows that the power of giving is the blessing given to Yaakov. Bnei Yisrael pass on pleasure to the world, while Eisav gains the essence of pleasure. Bnei Yisrael are considered the “leftovers,” and nations gain the primary pleasure.
Had Eisav understood, he would realize that Yaakov didn’t detract from him; when goodness comes through Yaakov, it’s even better for Eisav. This is seen in Yitzchak’s blessing, indicating that Eisav lacks nothing due to Yaakov’s blessing; the desired “fat” will indeed be his.
This idea applies today, especially in Bnei Yisrael. As they nullify worldly pleasure and seek to connect to the source, they proportionately merit gaining blessings, with all coming through Bnei Yisrael.
