Vayechi תרמ”ז
במדרש למה פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד”א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הגם כי לא הי’ השיעבוד בימי השבטים. אבל מקודם הרגישו הגלות בפנימיות בעבודת הש”י שזה העין והלב בחי’ תש”ר ותש”י. כמ”ש במ”א שהוא בחי’ יוסף ויהודה. ותש”י הוא התקשרות הגוף להש”י נגד הלב. ותש”ר התקשרות מן המוח שהוא בחי’ הנשמות. וזה עצמו פי’ האספו הקבצו. ובוודאי אם הי’ להם התאספות והקיבוץ כראוי הי’ מגלה להם הקץ. ופי’ הקץ כמ”ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים. כי השבטים הם ההארות שמתפשטין מבחי’ האבות עד סוף כל הדורות. וכ’ ויקרא יעקב א”ב. קריאה הוא התמנות. כמ”ש במדרשים ישראל מקוראי. כי השבטים הם תקרות העולם. ד’ דגלים. י”ב גבולי אלכסון. וסידר אותם יעקב אבינו כ”א על מקומו והתאחדו בהם כל הדורות. ועליהם נאמר גבורי כח עושי דברו. כמ”ש וזאת אשר דיבר להם. כי הם בעשי’. ושורש האבות הוא גבוה מכל העשי’. כמ”ש הן הן המרכבה. והוא בחי’ אור תורה. והשבטים הם בחי’ נר מצוה שהם התפשטות הארת התורה בכלים. שהם תרי”ג מצות. וכ”כ ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו כו’. פי’ שהדביק אותם אליו כמו שמדליקין הנרות באור והניח כוחו בהם:
https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Genesis,_Vayechi_16.3
The Midrash (Bereishis Rabbah 96:1) explains that the reason this parsha is “closed” (no breaks between Vayigash and Vayechi) is because, from this time, the eyes and hearts of Yisrael became blocked due to the difficulty of the exile. Another explanation is that Yaakov wanted to reveal the end of days, but it was hidden from him. During the lifetime of the 12 tribes, there was no actual servitude to the Egyptians, yet they already felt the exile internally in their service to HaShem—the concept of “eyes and the heart,” symbolized by Tefilin of the head and arm.
The Tefilin of the arm represent a person’s bodily connection to HaShem, tied next to the heart, while the Tefilin of the head represents the connection of one’s mind, the concept of neshamos. This is the idea of “האספו התקבצו” – gather together and unite. If the tribes had been gathered and united properly, Yaakov would have revealed the “end,” referring to the 12 tribes as the light spreading from the forefathers until the end of generations.
Yaakov organized them, commanding how they should carry his body and march in the midbar, each according to his responsibility, uniting them for all future generations. The 12 tribes are referred to as “Mighty in power, those who do His will – דברו,” representing action, while the forefathers are the source higher than action, being the “chariot” for HaShem’s resting place. This is the idea of אור, an everlasting light, while the 12 tribes represent נר מצוה, the candle of mitzvot, spreading the light of the Torah into the vessels, symbolized by the 613 mitzvot.
This concept is hinted at in Bereishis 49:33, “And Yaakov completed instructing his sons, and gathered his legs…” implying that he connected them to him, like lighting a candle from a fire, placing his power in them.
במדרש הרועה אותי כו’ הגואל אותי הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום כו’. פרנסה אינו בגוף בלבד כי גם התחדשות הנפשות בכל יום הוא בכלל פרנסה כמ”ש המחדש בטובו בכל יום מ”ב. וגאולה ג”כ בכל יום שיש בכל יום הארת הגאולה בפרט הגלות שיש בכל זמן איזה הסתר לכל עובד ה’ כמ”ש יצרו מתגבר עליו בכ”י ומול זה יש גאולה ג”כ בכל יום כמ”ש גואל ישראל בתפלה לשון הוה. אם כי אינו גאולה שלימה מ”מ נמצא הארת הגאולה בכל יום. והקדים פרנסה לגאולה כמו שהקדים אפרים למנשה כי שם מנשה כי נשני אלקים כל עמלי הוא בחי’ גאולה. ואפרים ע”ש הפרני היא פרנסה. ושמעתי מפי מו”ז ז”ל כי ב’ ענינים אלי הם סור מרע ועשה טוב ויוסף הי’ דרכו להיות מקודם סור מרע. ויעקב אע”ה תיקן שיתן השי”ת פתיחת הלב לתורה הגם שאין מתוקנים כראוי ועי”ז ההארה נוכל אח”כ להיות סור מרע כו’. וזה ענין הקדמת הפרנסה לגאולה כמ”ש:
https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Genesis,_Vayechi_16.4
The Midrash (Bereishis Rabbah 97:3) suggests that when Yaakov uttered the words in Bereishis 48:15-16, “The angel that protects me… that guards me,” referring to sustenance and redemption, these two essential elements are intentionally juxtaposed. Just as we depend on daily sustenance, our need for redemption is also a daily reality. This aligns with the sentiment expressed in our morning prayers (Shachris): “He renews through His goodness, the creation every day.” In the context of exile, where obstacles frequently arise, a continuous spark of redemption becomes crucial, combating the daily inclinations, as mentioned in the Gemara (Sukkah 52a).
Yaakov’s order of sustenance before redemption mirrors his precedence of Efraim over Menashe. Menashe’s name signifies redemption, as seen in “HaShem has repaid me for all my toil.” On the other hand, Efraim embodies the idea of multiplication and sustenance. According to the Chidushei Harim, these concepts parallel the notions of “turn from evil” and “do good.” Yosef’s approach involved first turning from evil, but Yaakov facilitated a connection where Hashem could open our hearts to Torah even if we are not perfectly aligned. This interplay—first having sustenance, then doing good—leads to enlightenment and the ability to turn from evil, and this is why Efraim signifying sustenance and the opening of our hearts to Torah, precedes Menashe, signifying redemption.
בפסוק שמעון ולוי אחים בסודם א”ת נפשי. פרש”י כשנתקבצו שבטו של שמעון ואמרו למרע”ה בת יתרו מי התיר לך כו’. ולמה הוצרך רש”י לפרסם דיבורם לגנות ח”ו. אבל מאחר שנק’ סוד א”כ לא היו באים בעזות פנים כרשעים ח”ו. רק שהיו רוצים לקרב כוחות הסט”א להקדושה ורצו ג”כ לעשות כמעשה מרע”ה אבל לא כל הרוצה ליטול השם יבוא ויטול. ובאמת הי’ לשבטים אלו כח גבורה והיו יכולין להעלות הכל להקדושה. וז”ש אחים כמ”ש אחות לנו קטנה דרשו חז”ל מלשון איחוי ודביקות ע”ש פ’ לך לך. אך כח זה צריך להיות מתוך כלל ישראל. לכן אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ונשאר זה הכח לשבט לוי ומרע”ה שהי’ רבן של כל ישראל. ואפשר ג”כ כי ע”י מכירת יוסף לא עלתה בידם לתקן זה הסוד כראוי לכן כ’ כי באפם הרגו כו’. ובוודאי גם דברים אלו הי’ ברכות כמ”ש ויברך אותם לכל השבטים וכ’ איש אשר כברכתו שסידר להם כ”א הברכה כפי השייך לו. ולכן מסר כח שמעון ולוי לכלל ישראל כמ”ש:
https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Genesis,_Vayechi_16.5
(Bereishis 49:5-6) Shimon and Levi are brothers; in their “secret,” my soul should not enter. Rashi explains that Yaakov was referring to the story of Zimri, the tribe of Shimon gathering around Moshe and asking him (apparently in a mocking way), “Is this (relationship with Midianite women) allowed? Who allowed you (Moshe) to marry a Midianite woman?!”
Now, why was it necessary for Rashi to explain and publicize this pasuk in a derogatory fashion, Heaven forbid? However, since it is called a “secret,” this actually teaches us that they did not speak to Moshe brazenly, like wicked people, Heaven forbid. Rather, they wanted to elevate these negative forces to holiness. They desired to act as Moshe himself did by marrying a Midianite woman and elevating her. Yet, this was forbidden to them, for not anyone can claim any right.
The truth is that these two tribes (Shimon and Levi) did have this power and were genuinely able to elevate everything to the side of holiness. This is why they are called אחים from the idea of “אחות לנו קטנה” (we have a young sister); the word is connected to איחוי, to bind and connect (see the Midrash Lech Lecha, Bereishis Rabbah 39:3).
However, this power needs to come from all of Klal Yisrael. For this reason, Yaakov spread them (the tribes of Shimon and Levi) out among all of Klal Yisrael. This power actually stayed with the tribe of Levi and Moshe, the teacher of the entire nation.
Perhaps through the sale of Yosef (instigated by Shimon and Levi), they actually ruined this ability, and therefore it did not come about in a nice way, as Yaakov himself said, “Through their anger, they killed an ox (Yosef).”
Clearly, all of Yaakov’s words to all the tribes were said as blessings, as the psuk clearly stated, “And Yaakov blessed them.” Just as it says, “each according to his blessing,” which means that each one was blessed with his necessary mission. Therefore, Yaakov gave Shimon and Levi over to the entire nation, as it states they were spread amongst the entire Klal Yisrael, to be able to influence the entire nation and bring about their mission in the proper way.
בפסוק בן פורת יוסף כו’ עלי עין כו’ ברכות אביך גברו כו’. אמו”ז ז”ל הגיד כי הוא ברכת השבת כמ”ש חז”ל והאכלתיך נחלת יעקב נחלה בלי מצרים כו’. ולבאר הענין כי האבות והשבטים הם עמודי העולם. וכ’ בהבראם באברהם. וכמו כן השבטים הם הי”ב גבולים כמ”ש יצב גבולות עמים למב”י. והם בחי’ ו’ ימי המעשה. ימים ולילות. ערב ובקר. כמ”ש ששת ימים עשה ה’ השמים והארץ. והאבות הם בחי’ השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. אכן בחי’ יעקב הוא כח נוסף בחי’ נשמה יתירה שהיא למעלה מכל הבריאה. וכמ”ש גברו על ברכות הורי. והוא מתעורר בכוחו של יוסף לכן כתי’ ברכות אביך ולא ברכתי. וזהו מוסף שבת כמ”ש תמידין כסדרן מוספים כהלכתן. כי התמידים יש להם סדר מסודר. ובשבתות וי”ט יש מוסף שהוא שינוי שלא בהדרגה ולמעלה מן הטבע. לכן איתא שבת הוא מעין עוה”ב. והארה זו א”י להיות בעוה”ז בקביעות רק לפעמים יש התגלות לפי שעה. וזה מנוחה ונחלה דרשו חז”ל מנוחה זו שילה נחלה ירושלים. כי ירושלים היא בחי’ יהודה ודהע”ה שהיא בנין קבוע כמ”ש ירושלים בין הגוים שמתי’. והיא חומה המבדלת בין ישראל לעמים. אכן בחי’ משכן שילה הוא מקום שאין התנגדות האומות מגיע שם כלל וזהו בחי’ השבת שנקרא מנוחה. וכ’ ביוסף עלי עין שהוא למעלה מבחי’ יצב גבולות עמים שאין מגע נכרי שם כלל לכן נק’ מנוחה. לכן לא הי’ בקביעות רק לפי שעה כנ”ל:
https://www.sefaria.org/Sefat_Emet,_Genesis,_Vayechi_16.6
