Vayishlach תרמ”ג
במדרש ויבא יעקב שלם בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. והוא בחי’ ששת ימי המעשה וכפי העבודה בהם כך זוכין להארת השבת שאין בו שום מגע נכרי. ובודאי בחי’ יעקב אבינו מצד עצמו הי’ כולו שבת כמ”ש ת”ח נק’ שבת. שיש בו הארה בכל יום כמו ההמון בש”ק. מכש”כ יעקב אע”ה אשר חכמים הגידו צורתו חקוקה תחת כסה”כ. פי’ שהוא מקיים כל הבריאה. כמ”ש וירא אלקים כו’ כל אשר עשה כו’ טוב מאד. אדם. שראי’ זו מקיים כל הבריאה. ומזה נעשה מנוחת שבת וגמר המלאכה. והוא אדם השלם שבעבורו נברא הכל. לכן צורתו חקוקה. וכביכול הקב”ה משגיח בו תמיד. ובזה מקיים כל הבריאה. ואמרו חז”ל גדולה תשובה שמגעת עד כסה”כ. ואמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. פי’ לשוב לאותו הנקודה שעתיד להיות נצמח לטוב שהקב”ה בראו בעבור זה ובעל תשובה מעורר אותו החלק שיש לו מקודם. אבל אין זה יכול להיות בקביעות עד שיהי’ תיקון הכולל. זולת לפי שעה על ידי הרהורי תשובה. אך יעקב אע”ה שהיה אדם האמת כמו שעלה לפניו ית’ לכן צורתו חקוקה שם בתמידות. אכן יעקב אבינו ע”ה רצה לתקן כל בחי’ העשי’. וכתיב ויירא ויצר מזה עצמו שראה שנמצא רשע בעולם כי רדף אחריו שהוא העובד ה’ באמת צר לו מזה. ולכך חשב עצה להניח קצת ממדריגות גבוהות שהיו לו. והשפיל עצמו בבחי’ הקטנות כדי שבאופן זה אפשר יהי’ תיקון גם לעשו שרצה לקרב אותו וכל העולם אל הבורא ית’. וכיון שראה שגם זה לא הועיל וישב כו’ עשו לדרכו. לכן נסע סכותה. והנה איתא כינוס לצדיקים טוב להם ולעולם ולרשעים רע להם. פיזור לרשעי’ טוב כו’. והנה בסוף דכ’ וישב יעקב כינוסו וכינוס בניו הצילו. רק מקודם הי’ יעקב אע”ה מפוזר ועשו בא עם ארבע מאות איש כי הרשעים תחילתן שלוה וכמ”ש דשארי בחיבורא ומסיים בפרודא. ונפרדו ממנו אחד אחד הד’ מאות איש. ויעקב נשאר בהאחדות. ופיזור שיש לצדיקים הוא כדי להמשיך הנצוצות קדושות להאחדות כמ”ש בכתוב עם אחד מפוזר ומפורד שזה כל הגלות כדי להיות האחדות האמת בסוף בעת הגאולה. ובשש צרות יצילך הכל הכנה אל בשבע לא יגע בך רע כנ”ל:
The Midrash explains that when Yaakov came to Shechem after his encounter with Eisav, he was complete. The Midrash quotes the pasuk in Iyov (5:19): “In six He will save you and in Seven no harm will befall you.” The six here refers to the six days of the week, aligning with a person’s work in those six days leading to the concept of Shabbos. Shabbos is a place where no foreign outside influence can harm it.
Yaakov himself was permanently in the state of Shabbos, as our sages teach (Zohar 3:29a) that Torah sages are always in the state of Shabbos, and even more so Yaakov, who was chosen among the forefathers. His form is carved below the Holy throne of Hashem, expressing the idea of perfection. It reflects the concept of “Hashem saw that everything He made was good,” and this ‘vision’ gives the world its existence, leading to rest and completion of Hashem’s ‘work’ on Shabbos. Therefore, Yaakov embodied this element of perfection, and Hashem always watched over him.
Our sages teach (Brachos 34b) that in places where the ba’al teshuva (those that repent) stand, even completely righteous individuals cannot stand. This is because returning to the very place, the source and reason for which Hashem created the world, is an extremely high level. However, this status is temporary and comes through thoughts of teshuva (returning to Hashem). Yaakov, being the perfect man according to Hashem’s intention, had his ‘form’ carved under the throne of Hashem, always in a state of perfection.
Yaakov, wanting to perfect all the ‘days of the week’—the concept of involvement with this world and physicality—was “fearful and concerned” due to Eisav. The fact that someone wicked was chasing him, bothered the one who served Hashem perfectly. Yaakov attempted to lower himself to allow Eisav some connection so that Eisav, representing the physicality of the world, would be uplifted. When Yaakov realized this wasn’t possible, he separated from Eisav, and “Eisav returned to his way, and Yaakov traveled to Sukkot.”
Now, Yaakov gathered himself and his family, as Rashi explains in the beginning of Vayeshev—this gathering saved him. The gathering of the righteous is beneficial for them and for the world, while the gathering of the wicked is detrimental. Eisav, representing the wicked, started with 400 men. This is the path of the wicked, they start out easy but their end is suffering. Eisav therefore ended with no one, whereas Yaakov remained intact and gathered together. The righteous need separation to gather all sparks of holiness to the unity of Hashem. This is the idea of (Esther 3:8) “a nation that is spread out and separated.” The entire concept of exile is to gather all sparks of holiness, leading ultimately to redemption. This aligns with the pasuk mentioned in Iyov, signifying that throughout the six days, Hashem constantly saves us in our involvement in worldly matters, yet on the seventh day, Shabbos—the ultimate redemption—”no harm shall befall you.”
ובמדרש ויירא שמא יהרוג ויצר שמא יהרג כו’ רמזו על הנ”ל. כי ירא שמא אם יתרחק ממנו לגמרי יהי’ נדחה עשו על ידו. ואם יתקרב אליו פן יזיק לו לקדושתו. לכן ויחץ כו’ כי לא הי’ יכול להיות בהאחדות האמת כשהרשע לנגדו. לכן אמר קטנתי כו’. ואח”כ כשעלה בשם ישראל נפסק המלחמה עם עשו. כי כל שם יעקב בעודו לוחם עם עשו כמ”ש וידו אוחזת. לכן הובטח לא יעקב יאמר עוד. פי’ שלא יצטרך לעסוק עוד בבחי’ עם עקש תתפתל. רק באמת האמיתי בלבד. ושינוי השם הוא כמו בריאה חדשה שנתרומם אבינו יעקב. לכן היה מקודם קטנות כמו קטן שנולד שנעשה בריה חדשה:
The Midrash (Bereishis Rabbah 76:2) explains that when the pasuk states (Bereishis 32:7) “And he was fearful and concerned,” it means that Yaakov was concerned about both extremities: killing Eisav or being killed by him. This is because Yaakov was worried that if he pushed Eisav away too strongly, Eisav might be led astray, and if Eisav became too close, he would harm Yaakov’s holiness.
This is why Yaakov “divided into two camps.” The idea here is that Yaakov could not be unified with the absolute truth when confronting the wicked. He had to lower his level somewhat, as indicated by Yaakov’s statement, “קטנתי – I have become small”, and he was now divided.
Once Yaakov left Eisav, he was elevated to the name Yisrael and was no longer bothered by Eisav. This is because the name Yaakov was given to him due to his association with Eisav’s heel and dealing with Eisav through trickery. Subsequently he was promised, “You shall no longer be called Yaakov, rather Yisrael,” Yaakov no longer needed to be on the level “with the perverse you are wily” (Tehillim 18:27). Instead, he was always connected to the real truth.
The idea of one’s name change is like being reborn, and Yaakov became much more elevated. This explains why Yaakov used the terminology of קטנתי, being small, as he was like an infant being reborn.
בפסוק ויאמר יעקב אלקי אבי. ולא נכתב בלשון תפלה. שלא הוצרך לשנות עצמו. כי הי’ תמיד מוכן בבחי’ עבודה שבלב זו תפלה. וז”ש שתיקן תפלת ערבית כי שחרית ומנחה הם זמנים מיוחדים לתפלה ותפלת ערב אין לה קבע. לכן אין כ”א יכול לה רק רשות מי שהוא בן חורין כיעקב אבינו. שבכל עת צרה דכתיב ויירא מאד. אעפ”כ ויאמר יעקב. וכל ההתנגדות והחשכות לא גרם אצלו ריחוק מבחי’ התפלה וזהו תפלת ערבית:
“And Yaakov said ויאמר: The G-d of my father etc.” (Bereishis 32:9). Although Yaakov was praying for salvation from Eisav, the word “said” is used instead of a typical term for prayer. This is because Yaakov was consistently at the level and stage of perpetual prayer and connectedness to Hashem.
This is hinted at in the fact that Yaakov established the arvit – evening prayer. The Mishnah (Berachos 4:1) explains that while shachris and mincha have set times, arvit does not have a fixed time (אין לה קבע). Therefore, the arvit prayer is considered רשות – optional, reserved for one in a state of freedom, akin to Yaakov. Despite Yaakov being “fearful and concerned,” his “saying” was indeed a prayer. The darkness and opposition to holiness did not hinder or distance him from Hashem. This underscores the concept of the arvit – evening prayer, spoken in the darkness of the night.
