Sefat Emet, Genesis, Vayishlach 16:5

בפסוק ויבא יעקב שלם כו’ ויחן כו’ פני העיר ובמדרש ששמר השבת קודם שניתנה. וכתבנו כבר מזה כמ”ש כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. לכן כתיב ויצא יעקב כדפרש”י שם. מול זה כשבא כתיב ויחן כו’ פני העיר שחזר הודה זיוה הדרה. וזה הענין נוהג בעולם שנה נפש כשמתגלה בהם האור הפנימי שהוא בחי’ צדיק אז חל החן והזיו. ואיתא בספר יצירה המליך ת’ בחן וצר בו צדק בעולם. יום שביעי בשנה. פה בנפש. והיינו שיום השבת מיוחד להיות הנבראים מעלין חן לפניו ית’ וזה קיום כל העולם כדכתיב וירא אלקים כו’ כל אשר עשה כו’ טוב מאוד כתב שם במדרש אמר הקב”ה עולמי הלואי שתהי’ מעלה חן לפני כל הימים כשעה זו. ויש לכל אדם שעה מיוחדת שיש בו מציאות החן כמ”ש אין לך אדם שאין לו שעה. וכן בכללות בנ”י כתיב יפה את כתרצה דרשו במדרש בשעה שאתה מתרצה לי פירוש כשמעוררין עת רצון למצוא חן לפניו. שזה תכלית הכל. כמו שביקשו גדולי עולם אם מצאתי חן בעיניך כו’ והשבת מיוחד לזה. וכמו כן פה בנפש והכל אחד כי שבת סהדותא אקרי שבנ”י מעידין שהקב”ה ברא עולמו בששה ונח בשביעי. ואיתא חן מקח על מקחו. וכפי מה שהאדם מעיד ומברר בנפשו כי השי”ת הוא בעליו ומכיר את קונו. כמו כן חל עליו החן. וזה עבודת הצדיקים כדאיתא שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות ואז נקרא צדיק בעיר הוא הודה זיוה. ולכן אחר שתיקן יעקב הכל ונקרא שלם אז ויחן פני העיר כמ”ש צדיקים ישכנו ארץ. דרשו חז”ל ישכינו ארץ. שהשכינה שורה בארץ על ידיהם. כי בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש נמצא אלקות דכתיב כולם בחכמה עשית למילף מיני’ חכמתא. ועל ידי הצדיקים העוסקין בתורה מוציאין מכח אל הפועל. וזה ענין ימי המעשה שהוא עבודה בגשמיות. ויש עלי’ לעבודה זו ביום השבת שהוא כולו פנימיות. ואיתא שבת יעשה כולו תורה ואז חל שם שמים על עבודת ימי המעשה וע”ז כתיב ויהי נועם ה’ אלקינו עלינו. וחל הברכה על כל ימי השבוע ע”י החן שמעלים התחתונים. והכל נעשה ע”י נשמה יתירה שיורדת בשבת קודש שהיא המוצאת חן לפניו ית’. לכן אומרים ויהי נועם במוצ”ש לקשר הארת השבת בכל הימים כידוע. התקשרות הארת הנשמה להגוף. דכתיב יאר ה’ פניו אליך ויחונך. ובכל שבת יש מהארת פני ה’ וז”ש חז”ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול. ומהארת פנים הנ”ל בא החן שנק’ נועם ה’ כמ”ש ויחונך כנ”ל:

The verse states, “And Jacob came whole… and he encamped… before the city,” and the Midrash teaches that he kept Shabbat even before it was given. We have already written on this, as it is said: “When the righteous one is in the city, he is its splendor, its radiance, its beauty.” Therefore it says, “And Jacob went out,” as Rashi explains there. Corresponding to this, when he arrived it is written, “And he encamped before the city,” meaning that his splendor, radiance, and beauty returned. This matter applies in world, year, and soul: when the inner light is revealed within them—the aspect of the righteous—then grace and radiance dwell. And it is taught in Sefer Yetzirah: He crowned the letter Tav with grace, and formed with it Tzedek in the world; the seventh day in the year; the mouth in the soul. This means that Shabbat is designated for created beings to bring forth grace before the Blessed One, and this is the sustaining of the entire world, as it is written: “And God saw… all that He had made… very good.” The Midrash there says that the Holy One said: “My world—would that it bring forth grace before Me all the days, as in this moment.” Every person has a particular moment in which the quality of grace is present, as it is said: “There is no person who has no hour.” And so for Israel as a whole it is written: “You are beautiful as Tirzah,” which the Midrash expounds: “At the moment when you are pleasing to Me”—meaning when they awaken a moment of favor to find grace before Him. This is the ultimate purpose, as the great ones of the world sought: “If I have found grace in Your eyes…”—and Shabbat is designated for this. And likewise in the soul; and all is one. For Shabbat is called testimony, since Israel testifies that the Blessed Holy One created His world in six days and rested on the seventh. And it is taught: “Grace is the acquisition upon acquisition.” According to the extent that a person testifies and clarifies in his soul that the Holy One is his Master and he recognizes his Creator, so does grace dwell upon him. This is the labor of the righteous, as it is taught that they uphold the world created with ten utterances, and then they are called “a righteous one in the city—he is its splendor and radiance.” Therefore, after Jacob rectified all and was called “whole,” then “he encamped before the city,” as it is written: “The righteous shall dwell in the land,” which the Sages expound: “They cause the land to dwell”—the Shekhinah rests upon the land through them. For in every place and every time and every soul, Divinity is present, as it is written: “You made them all with wisdom,” to teach wisdom from them. And through the righteous who engage in Torah, the potential is brought into actuality. This is the matter of the weekdays, which are work in physicality. And this work has an ascent on Shabbat, which is entirely inwardness. And it is taught: “Shabbat becomes entirely Torah,” and then the Name of Heaven rests upon the work of the weekdays, and concerning this it is written: “May the pleasantness of the Lord our God be upon us.” Blessing rests upon all the days of the week through the grace elevated by those below. And all this is accomplished through the additional soul that descends on holy Shabbat, which finds grace before Him. Therefore we say “Veyehi Noam” on Motza’ei Shabbat, to bind the radiance of Shabbat to all the days, as is known—the bonding of the soul’s radiance to the body. As it is written: “May the Lord shine His face upon you and be gracious to you.” Every Shabbat there is a shining of the Divine Face, and thus the Sages said: “A person’s countenance on Shabbat is unlike his countenance on weekdays.” From this shining of the Face comes the grace called “the pleasantness of the Lord,” as it is written: “And be gracious to you.”

The Sefat Emet explains that Jacob’s arrival “whole” signals the return of spiritual radiance, and ties this to the nature of Shabbat as the time when inner Divine light becomes manifest in world, year, and soul. Grace (chen) flows when the inner aspect of righteousness is revealed. Shabbat elevates the weekday world, allowing the Shekhinah to dwell through the deeds of the righteous. The added soul of Shabbat brings Divine radiance, and its lingering light is drawn into the week through “Veyehi Noam.”

Summary: Jacob’s wholeness reflects the return of spiritual radiance, mirroring Shabbat’s power to reveal inner light and bestow grace. The righteous draw out Divinity in all realms, and Shabbat elevates and sanctifies the work of the week through the additional soul and the shining of the Divine Face.