Naso תרמ"ז 2

בפרשת נזירות כל ימי נזרו קדוש הוא א"כ לעולם נגנז הקדושה בלב איש ישראל רק שכפי הפרישות מן הגשמיות מוציא הארת הקדושה מכח אל הפועל. דכתיב וייצר שתי יצירות ויש ציור הנשמה ומתלבש בציור הגוף. רק שצריך האדם לראות למצוא התגלות ציור הפנימי. וז"ש איש כי יפליא דאיתא במדרש בראשית בפסוק גדול אתה ועושה נפלאות ע"ש שדורש על רוח האדם שבקרבו. והוא כמ"ש רמ"א בש"ע או"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות שהקב"ה קשר הנשמה שהיא רוחניי בגוף הגשמיי. וזה עצמו פירוש בראשית ברא שיהי' התקשרות להבריאה בהראשית. וזהו עושה נפלאות אתה אלקים לבדך. וקודם החטא הי' מתגלה זה הכח באדם להיות כלול מרוחניי וגשמיי בלי השתנות. וז"ש אני אמרתי אלקים אתם כו'. ואחר החטא צריכין לפרוש מהגוף לזכות להתגלות ציור הנפלא. ומ"מ יש זמנים ומצות שיכול להתגלות הציור הנ"ל. כמו בשבת שהוא יומא דנשמתין. וגם מצות תפילין בכל יום איתא בזוה"ק שמתגלה ציור האדם ע"י התפילין ובמד' הדעת מתחלק בד' מקומות ע"ש. ורמז לד' פרשיות שבתפילין שהוא התפשטות הדעת בד' מקומות. ודרשו חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש. ותפילין של יד הוא ביטול הגוף שעי"ז יכול להתגלות כח הנשמה כמו בנזיר ע"י הפרישה. [וסמכו לפרשת סוטה כמ"ש ז"ל הרואה סוטה יזיר עצמו מהיין. והענין היא דכתיב אשר חטא על הנפש דרשו חז"ל על שציער עצמו מהיין. והיינו כי מכוון האמת הי' שיהי' האדם כדכ' עשה האלקים כו' האדם ישר כולל הנשמה והגוף כאחד ולא יצטרך לפרוש מכל זה. אך כשרואין התגברות היצה"ר. בע"כ צריכין להשליך הגשמיות והגוף כדי לזכות להארת הנשמה כנ"ל]: