Sukkot תרס"ה 4

בענין הערבה שהי' [במקדש] הלכה למשה מסיני ובגבולין מנהג נביאים. דאיתא במד' ע"פ פנה אל תפלת הערער על דורות הללו שאין לנו רק תפלה זו בלבד. כי הד' מינים כוללים אותן שיש בהם תורה ומצות או אחד מהם וערבה שאין לו לא טעם וריח ע"ש במד'. אבל ערבה שבפ"ע רומז לדורות שכולם ערבה. אך גם כל הדורות הם בנין אחד. וגם בזמן המקדש הי' מכינים הארות גם לדורות השפלים כמו שכלל הד' מינים להיות מסייעין אלו לאלו כמ"ש במד'. וזה ולקחתם לכם כל אחד ימסור כחו לצבור. כמו ומקבלין דין מן דין שכל א' מקבל ממי שלמעלה ממנו ומשפיע למי שלמטה ממנו. וזה שרמז במד' ולא בזה את תפלתם לשון רבים על דורות הראשונים שבקשו בעבורינו. והגם דהוא מיירי במנשה שהתעללו עליו אבותיו כמו כן זה הענין בדורות בכלל. והנה מ"ש במד' דערבה אותן שאין להם לא תורה ולא מצות וכמ"ש בדורות הללו. וח"ו לומר שאין בבנ"י תורה ומצות הלא מלאים מצות כרמון. רק הפי' שעושין הכל מצות אנשים מלומדה ואין מרגישין להתדבק בפנימיות תורה ומצות. וזה שערבה מנהג כמו מנהג אבותינו בידינו. ומ"מ מסייע זה לזכות להפנימיות. כמ"ש הבוחר ועושה כמעשיהם פי' שרוצה להתדמות להם ואז מסייע זכות אבות. אך ערבה צריך להיות יודע שאין בו כלום ולהתבטל אל שאר המינים. לכן צפצפה שבהרים פסול שסובר שהוא על ההר. אבל צריך לידע שהיא ערבי נחל שגדל במים במקום נמוך. ומכיר את מקומו זוכה לישועה: