Behar תרנ"א 2

בפסוק והארץ ל"ת לצמיתות כו' גרים ותושבים אתם עמדי. שבנ"י צריכין להיות בעוה"ז גרים לידע כי עיקר שלהם למעלה. כדאיתא בחובת הלבבות מענין הגירות בעולם. ופי' עמדי כמו שקדושתו ית' למעלה מכל רק שלפעמים יורד למטה איזה הארה סתים וגליא. כן צריכין להיות בנ"י בעוה"ז בעראי. כמ"ש חסידים תורתן קבע ומלאכתן עראי. ואפי' מי שצריך לעסוק בפרנסה ג' שעות ובתורה שעה א' אעפ"כ צריך להיות התורה קבע. וכן הי' מצות השמיטה אע"פ שששה שנים היו עוסקין במלאכתן ושמיטה היו פנוים. מ"מ ע"י שהיו סופרין אחר השמיטין ויובלות. הי' זה להראות שמלאכתן עראי והי' בטל כל המלאכות אל השביתה. וכן הוא בימי המעשה שצריכין להיות בטלין אל השבת ואז יכולין להרגיש הקדושה בכל הימים. ולא להיות נפרד מן השורש. וזה הרמז לא תמכר לצמיתות שלא יהי' מתנכר ורחוק לגמרי מן השורש שלמעלה. וכמ"ש גאולה תתנו לארץ. וכבר כ' בכמה מקומות כמו שיש גאולה בנפש כן בזמן ובמקום. וכמו שיש מ"ט שערי טומאה שצריך האדם לצאת מהם כמו שגאלנו הקב"ה ממצרים כן צריכין בנ"י ליתן גאולה למקום ולזמן. וכתי' תן חלק לשבעה וגם לשמנה. יתכן לרמוז לשבעה שמיטין. וגם לשמונה הוא יובל שהוא למעלה משבע שבועות והוא עלמא דחירות. וג"ם גי' מ"ט שבימי השמיטין יוצאין ממ"ט שערים ומתגלה שער הנ' שהוא אחדות בלי תערובות. וכתיב וגם הקימותי כו' לתת כו' היינו גאולת הארץ. מת"י כנען לצאת ממ"ט שערים. וגם אני שמעתי כו' נאקת כו' הוא גאולת הנפשות ממ"ט שערים: