Mishpatim תרמ"ט 3

בפסוק ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות. פי' כי כל ימי המעשה נבראו ע"ז כדי לשבות מהם בבוא יום השבת. וזה הי' תכלית מכוון הבריאה. וזה הביטול של המעשים ע"י השבת הוא קיום כל המעשים. למען ינוח שורך כו'. כי השבת מעין עוה"ב. ואיך אפשר לקבל בעולם הזה הארה מעוה"ב שזה היפוך מזה. ורק ע"י הביטול עוה"ז בבוא הארה מעולם העליון. ע"י זו השביתה. מקבלין הארה גם בעוה"ז. והי' הכל הכנה שיוכל גם הגוף ונפש הבהמיות לקבל הארת הנשמה. ובאמת אין כל אדם מוכן לזה רק נפשות בנ"י. ולכן השבת הוא עדות על בני ישראל. ובכח ימי המעשה זוכין אל השבת. דכתיב כשושנה בין החוחים כו' כתפוח בעצי היער כו'. פי' בימי המעשה הוא שושנה בין החוחים והמייגעים עצמם למצוא הארות קדושות גם בימי המעשה זוכין אח"כ בשבת למה דכתיב כתפוח בעצי היער ודרשו חז"ל מה תפוח אין לו צל כו' והכל ברחו מצלו של הקב"ה רק בנ"י אמרו נעשה ונשמע ע"ש. כמו כן הענין ממש בש"ק שמתגלה בו הנהגה עליונה. והוא אינו ניכר בגשמיות כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח וכו'. והיינו שאינו ניכר בעולם הזה. ובנ"י מאמינים בני מאמינים זוכין להרגיש טעם השבת כדכתיב בצלו חמדתי. וזוכין לשבת לחסות תחת פריסת סוכת שלומו ית'. בצלו חמדתי הוא בימי המעשה כשעוסקין במעשה אנוש ותחבולותיו. מ"מ איש ישראל כל זה אינו שוה לו ומשתוקק שלא להיות מוטרד בהבלי עולם. רק אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה'. ולכן זוכין להשבת כנ"ל. ופריו מתוק לחכי דייקא: