Purim תרמ"ח 1

איתא בגמרא אורה זו תורה. שמחה יום טוב. ששון מילה. ויקר תפילין. וצריך ביאור. מה שינה הכתוב את טעמו ולא פירש ליהודים הי' תורה ויו"ט ומילה ותפילין. אבל הענין הוא שזה עצמו היה הגאולה והישועה שהרגישו בנ"י זאת בנפשותם. כי התורה היא האורה. והמילה ששון. כי בוודאי אותו הדור שזכו לנסים בכח התשובה. בוודאי נתעלו נפשותם. ובאו לאמונת התורה. ונתמלאו אורה בכח התורה. וששון בכח המילה כו' וזה עצמו מה שדרשו חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס. שמקודם היו בבחי' אמונה כמ"ש כפה עליהם ההר כו'. ועתה הבינו בעצמם חיבת התורה ומצות. וז"ש קיימו מה שקבלו כבר שמקודם הי' בחי' קבלה ואמונה ועתה נתגלה להם בפועל בנפשותם. ובאמת עמלק ימ"ש מעכב התגלות הקדושה. וכביכול מעורר גם בשמים הסתרות ודינין. כמ"ש שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק. לכן אחר מפלת המן כתיב וחמת המלך שככה. שמקודם היה הגזירה גם בשמים. שכמו שצדיקים מעוררין עת רצון בשמים. כמו כן הרשעים מביאין כעס וחימה עליהם תפול. ואחר שנתלה שכך חמת המלך ונעשה עת רצון בשמים. ונתגלו הארות הגנוזים. ונתקרבו נפשות ישראל אל התורה. ועמלק הוא מעכב התגלות תורה שבכתב ושבעל פה. לכן כתיב כתוב זאת זכרון בספר הוא בחי' שבכתב. ושים באזני יהושע הוא שבע"פ. וכן אמר אותו רשע ודתיהם שונות לשון רבים שבכתב ושבע"פ. ועיקר התרגזנותו על שבע"פ. וזהו דתיהם שמוציאין מעצמם סייגים ומצות כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו: