Zachor תרנ"ד 1

במדרש ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' עושי דברו שהקדימו עשי' לשמיעה. ע"ש שדורש שלא עלתה בידם של ס"ר ומשה רע"ה נשאר יחידי ע"ש. פי' לעמוד בתפקידיו של הקב"ה להיות גומר כל השליחות. כי הכל הולך אחר החיתום וגמר התיקון הוא בעשי'. ובזה נכשלו בנ"י ע"י חטא העגל. ואיתא כי כל זה גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש כמ"ש אשר קרך בדרך. ולא הניחם לגמור מה שהתחילו. ובאמת הוא סוד ברית המילה. דיש ברית הלשון וברית המעור. הלשון הוא הראשית. וזה נתקן ביצ"מ והוא זכירת יצ"מ. וברית המעור הוא האחרית. והוא בעשי'. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ולזה הדעת זכו בנ"י בקבלת התורה אחר יציאת מצרים. ועבדהו במעשה עוד לא נגמר בשלימות. וב' אלו הם בחי' סור מרע ועשה טוב. דאיתא שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. ואמרו חז"ל אין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. לכן אין רשאין לזכור שם הוי"ה רק בחילוף אתוון. אבל שם י"ה נזכר. אבל גמר השם בחי' זכרי זהו הוא גמר התיקון בעשי'. לכן נק' ברית המעור שהוא התפשטות הדעת בכל הקומה. לכן כתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ושם כתיב זכרי לדור דור. לכן במשכן ומקדש הי' נזכר שם הוי' כי שם הי' תיקון העשי' בכח הקרבנות. ולכן הי' זה בכח משה רע"ה שלא הי' באותו החטא. ולכן אחר מחיית עמלק נתקן העשי'. וכן בפורים דכתיב נזכרים ונעשים. לעשות ימי הפורים. ועי' בס' גנת אגוז ד' ל"א ותבין יותר. ולכן ניסן הוא יציאת מצרים דהוא ברית הלשון שהוא ראשית. ולכן המצוה לספר ביציאת מצרים. פה סח. ואדר הוא אחרית השנה ברית המעור שהוא התכלית: