Metzora תרמ"ו 2

בפסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ודרשו חז"ל וכי בשורה היא אלא שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו'. הענין הוא כי הבטחת ארץ כנען לבנ"י הוא מה שזכו להנחיל א"י שנעשה נחלת ה' ונתהפך מטומאת ארץ כנען להיות ארץ ישראל מקודש לה'. וכענין זה עצמו הוא ביותר מה שיכולין בנ"י לתקן גם מקומות שנמצא בהם הטומאה. וע"י התיקונים ומצות שנתנה תורה נתרפא הצרעת כמ"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ומדקדקין דהל"ל נרפא המצורע מהנגע. רק שגוף הנגע נתהפך ונתרפא. וזהו ענין המטמוניות כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כמ"ש במ"א. ובמד' ראשו כתם פז ק' תלתלים שחורות כעורב. הלכות זיבה וצרעת שנראין כעורים לדורשן ערבים הם לפני כו'. והרמז כנ"ל. כי באמת במתן תורה היו בנ"י נקיים בלי זיבה וצרעת. וע"י החטא נעשו זבין ומצורעין. אעפ"כ הטומאה אין לה מציאות ודביקות בבנ"י. כאשר צותה התורה לשלח המצורע ממחנה ישראל. וכמו כן בגוף נפש איש ישראל לא יוכל הטומאה להתקיים. ולכן נעשה נגע בעור להוציא הטומאה מגוף האדם ורמ"ח אברים שנק' מחנה וכמ"ש במ"א פי' המד' בפ' תזריע נכונו ללצים שפטים ע"ש. כי בעכו"ם מצאה הטומאה מנוח. אבל כשבא לאיש ישראל נעשית נגע ובולטת לחוץ עד הזמן שמתרפאת לגמרי ונמצא אח"כ בא עוד ליתרון כענין יתרון כח של בע"ת לצדיק גמור. וכן פרשנו והזרתם כו' בנ"י מטומאתם. לשון נזירה והפרשה ולשון נזר. שע"י הטומאה כשמטהרין מתעלין. וזהו קוצותיו תלתלים שהגם שבאמת השערות הם מותרות. עכ"ז מוסיף עוד מעלה יתירה. ולכן פרשיות זיבה וצרעת. הגם שלולי החטא לא היו. עכ"ז ערבים הם ביותר. וע"ז נאמר שחורה אני ונאוה כשבנ"י שחורין בגלות וטומאות זוכין אח"כ עוד להתנאות לפניו ב"ה וב"ש ביותר: