Shlach תרנ"ב 1

במדרש לך אכול בשמחה כו' כבר רצה אלקים את מעשיך. זה כניסת ישראל לארץ ישראל ע"ש. דאיתא במד' מטות ג' מתנות בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה בהם זכה בכולן אימתי כשהן מתנות שמים ע"ש וכ"כ אל יתהלל חכם כו' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי. וג' אלו נתן לנו הקב"ה. ביצ"מ איזהו גבור הכובש יצרו וביד חזקה הוציאנו ה'. ובקבלת התורה החכמה. ומתנת א"י הוא העושר. אבל כל הג' צריכין להיות דבוקים בהקב"ה דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך. והם שלש אלו. לבבך כבישת היצה"ר ביצ"מ. נפשך במ"ת נפשי יצאה בדברו. מאודך בארץ ישראל. ופי' ואהבת את ה' להיות כל רצון ותשוקת איש ישראלי להיות דבוק בו ית'. את הטפל. וצריכין לבקש להיות דבוקים באלקותו ית' בכל הג' הנ"ל. וזהו השכל וידוע אותי באותן הג' דברים. ולכן דרשו חז"ל בכל מאודך בכל ממונך ד"א בכל מדה שמודד לך. להיות כל הרצון לקבל מתנות שמים כפי רצונו ית'. וכן הי' בא"י דכתיב עמד וימודד ארץ אמרו חז"ל מדד הקב"ה א"י שמוכן בעבורינו. א"כ היו צריכין לקבל נחלתנו כרצונו ית' והיו צריכין בנ"י להאמין כי הקב"ה בחר לנו ארץ ומקום המיוחד לנו. וזה מכוון הפסוק אכול בשמחה כו' כבר רצה כו'. פירש כשזוכין לקבל אותו הדבר שנתן לנו הקב"ה זה עיקר השמחה כשכבר הגיענו לכוון לקבל המתנות כמו שהי' רצונו ית' וכן בנסכים וחלה כשמפרישין חלק גבוה ממילא הנשאר לנו הוא חלקנו ואז נקרא עשיר השמח בחלקו המיוחד לו כפי רצון הבורא ית'. וז"ש אך בה' אל תמרודו שזה העיקר. וכל המתנה תליא כפי הראשית שניתן להשי"ת ונעשה רצונו ממילא נירש את חלקינו: