Shlach תרס"א 2

בפרשת חלה והי' באכלכם כו' תרימו תרומה לה' איתא במד' [פ' תזריע] נסמכה פ' חלה לע"ז לומר לך המקיים מצות חלה כאלו מבטל ע"ז מן העולם ע"ש. כי הקב"ה נתן לבנ"י מצות בתורה שיהי' להם ולכל מעשיהם דביקות בשורש אלקות. וכן התרומות ומעשרות להיות חלק גבוה בהלחם וגדולה מכולם חלה שהיא מן העיסה. וזהו עיקר אמונת ישראל כי הקב"ה ברא בריות רוחניים וגשמיים וברא ד' יסודות פשוטים. ואח"כ מורכבים מן הד' יסודות. ואפילו כל הפעולות הנעשין בידי אדם לעשות עיסה מקמח ומים. מ"מ לכל המעשים יש דביקות בשורש. ובאמת זו המדריגה ניתן רק לבנ"י ובארץ ישראל. וזהו שייחד הקב"ה שמו על בנ"י אנכי ה' אלקיך פי' שלא יש שום כח לאיש ישראל שיהי' נפרד מאלקותו ית"ש. וזה עדות השבת שצוה לשבות מכל מלאכה לפי שבמלאכת איש ישראל יש בו כח אלקי לכן צריך לשבות ביום השבת. וכל מיני עבודה זרות הם שסוברים שלחמה ומזלות ושכלים נפרדים יש להם כחות בפ"ע ח"ו. אבל האמת כי מלכותו בכל משלה מקטן ועד גדול. ולכן אמונת סדר זרעים שבהפרשת תרומות ומעשרות מעיד כי לה' הארץ ומלואה וחלה גדולה מכולם. ובאמת באכלכם מלחם הארץ תרימו היא עוד מדריגה שלמעלה מזה. שבעצם האכילה יש דביקות אלקות וזהו ניתן לעם קדוש בהיותם על אדמתם. וע"ז מבקשים ישקני מנשיקות פיהו. דאיתא במד' על פסוק ה' יתן חכמה ולמי שהוא אוהב מפיו דעת תבונה ע"ש המשל בא בנו נותן לו מתוך פיו. ובאמת זה הוא מדה במדה שאוהבי ה' אין אהבתו זזה מתוך פיהם כענין שכ' באכלכם כו' תרימו תרומה לה' וכמו כן ניתן להם כביכול מתוך פיו וזה הרמז שכ' מנשיקות פיהו ולא פיו לרמוז כי פיהן של ישראל הם נכללין בפיו והכל כביכול אחד וכזה כתב בזוה"ח שם: