Ki Tisa תרנ"ז 2

וכמו כן שבת יש בו מעין הלוחות הראשונות. וכ' כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם. שכל הרשימות שמקבלין נפשות בנ"י בשבת הם לדורות שהוא יומא דזכירה כנ"ל. ובימי המעשה שולט השכחה ולכן צריכין לתפילין לזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' בהם הוי' שלא לשכוח התורה. וע"ז רמזו שהוקשה כל התורה לתפילין. שמצות תפילין מסייע להיות התורה שלומד דבר של קיימא. ובשבת א"צ תפילין שהוא עצמו אות של זכירה. ואיתא בגמ' וינפש וי אבדה נפש שהיא הנשמה יתירה שבא בשבת כיון ששבת וי אבדה נפש. והענין הוא כמ"ש השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו דכתיב ושמור נפשך כו' פן תשכח כו'. שזה עיקר הבריאה שנברא האדם לכבודו ית"ש. ושיזכור תכלית הדבר שנברא עליו. והוא יום מתן תורה שאז ראו בני ישראל בחי' אלקות והבינו תכלית בריאתם. וע"ז כתיב אשר ראו עיניך. אכן גם בפרט בכל נפש איתא שמשביעין את הנשמה ומלמדין אותה כל התורה וכשבא לעולם נשכח ממנו. ולכן נתן השי"ת לבנ"י תורה ומצות שעל ידיהם יבואו לזכירה. ולכן כתיב בשבת וינפש שהוא בחי' זכור. ולכן שבת סהדותא איקרי והוא זכרון למעשה בראשית. והפי' הוא כי בששת ימי בראשית הי' הבריאה דבוקה בשורשה. והי' אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית'. ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה. ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא. והוא תיקון הנפש. ממשמע דכל השוכח מתחייב בנפשו. ממילא כשבא לזכירה מחי' את נפשו. זה וינפש שבו ניתקן הנפש. ובאמת זה בכח נפש יתירה שבא מלמעלה ושם אין שכחה. ושבת הוא מעין עוה"ב. דאיתא לעתיד מזכירין לאדם כל מה שלמד ושכח בעוה"ז. כמו כן מעין זה בכל שבת כל אחד כפי כח הנשמה יתירה שבו. לכן כשבא שבת רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש: