Ki Tisa תרס"א 1

אך את שבתותי תשמורו. וכן כתיב ביוה"כ אך בעשור. לומר כמו שיוה"כ מכפר לפני ה' תטהרו. כן שבת דרשו חז"ל שומר שבת מחללו מחול לו. וביוה"כ הוא ע"י ועניתם ובשבת ע"י עונג שבת. וכמו שדרשו התם אך מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים כן בשבת מ"ש חז"ל מוחלין לו הוא ע"י תשובה. רק השבת מוחל הפגמים שנעשו ע"י העונות. וכמו שצריכין קרבן גם אחר התשובה וכן יוה"כ מכפר עם התשובה להיות טהור לגמרי מליכלוך העונות. כן השבת מטהר ומזקק מליכלוך העונות. וז"ש אך כמ"ש אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כמ"ש במ"א. והטעם ביני ובין בני ישראל אות הוא. וצריך שלא להיות דבר המפסיק בינתים. וסמיך לפרשת השבת ויתן אל משה. כמ"ש במ"א כי בשבת יש הארה מלוחות הראשונים. שזהו כוחו של מרע"ה דכ' ומשה יקח את האהל. ובשבת מחזירן לבנ"י ומתחדש אותו הארה בכל שבת. ובכל שבת חוזר הקב"ה ונותן מתנה זו למשה שהוא הדעת של כלל בנ"י. ואיתא ב' דברות שמעו בנ"י מהקב"ה בעצמו ואח"כ אמרו דבר אתה עמנו. והי' בזה הלימוד שכחה. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו ע"ש במדרש שיה"ש שהשיב להם הקב"ה אין זה עתה רק לעתיד ועל לבם אכתבנה ע"ש. והנה שבת מעין עוה"ב. לכן יש בו הארת ב' הדברות מפיו של הקב"ה. והם בחי' זכור ושמור בש"ק כלל המ"ע ול"ת שהוא אנכי ולא יהי' לך. וכבר כתבתי במ"א שזה החילוק שכ' במד' מפיו דעת ותבונה פרוסה מתוך פיו. וע"ז אמרו חז"ל חבה יתירה נודעת להם כמ"ש בשבת לדעת. אני ה'. בלי אמצעי. וגם הביאו ע"ז הפסוק לקח טוב נתתי כו' תורתי אל תעזובו שהוא בחי' שאין בה שכחה. כי שבת יומא דזכירה כמ"ש זכור את יום השבת. ומתעורר בו נקודה החקוקה בנפשות בנ"י שא"א לבוא לידי שכחה. ואל תעזובו הוא גזירת הכתוב כמ"ש ואנכי לא אשכחך כמ"ש במ"א: