Purim תרנ"ג 3

איתא בגמ' הדר קבלוה בימי אחשורוש כו'. דכל מקום שיש מחיית עמלק יש התגלות התורה. והוא בחי' להט החרב כו' לשמור את דרך עץ החיים שהיא התורה. שעלי' נאמר על חרבך תחי'. אבל אין זה עיקר החרב שבנ"י יש להם עיקר החרב. ולכן כתיב לפי חרב. וכתיב חרב פיפיות בידם. אבל להט החרב המתהפכת היא ביד עשו והיא הערלה המכסה את הברית. ולכן חרב נוקמת נקם ברית מעמלק. וזה שרמזו חז"ל בזכור כו' אשר עשה כו'. המשל מכלב השומר את הפרדס ע"ש. וע"י שנתחדש עתה מקרא מגילה כמ"ש חז"ל מ"ח נביאים כו' לא הותירו אלא מקרא מגילה. הי' צריכין מקודם ללחום עם עמלק. וז"ש ליהודים היתה אורה זו תורה. כי תורה אור. ואורה זו שהוסיפו מקרא מגילה. וזה כח התורה שנטע הקב"ה בתוכינו ולא היו יכולין להוציאו מכח אל הפועל עד שגברו על עמלק. ובאמת כל הגזירה הי' רק כדי שיבואו בני ישראל לתשובה ולזכות לתורה. רק שהחטא גרם שהוצרך להיות ע"י הסתר. וז"ש חז"ל בפסוק לא מאסתים כו' לכלותם בימי המן. כי לא הי' הכוונה לכלותם. רק לטובתם. וכשבנ"י זכאין. הטובה בהתגלות. וכשאין זכאין. צריך להיות בהסתר. וז"ש כאשר שש כו' כן ישיש כו' להרע. פי' שיבוא הישועה ע"י סיבת הרע. אבל הרצון הי' לטובה. רגע באפו חיים ברצונו. רג"ע ר"ת "ראשית "גוים "עמלק. וכשנקמו מהמן כתיב וחמת המלך שככ"ה. גי' רצו"ן. שנתהפך הכעס לרצון. כי כשיש מחיית עמלק נעשה עת רצון בשמים. ועל זה יסוד כל המזמור שדרשוהו חז"ל על מרדכי ואסתר. בערב ילין בכי כ"ז שלא היה מבורר המכוון. ולבקר רנה: