Behar תרס"א 2

במד' מות וחיים ביד לשון מצא גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכיבה כו'. הרמז על הקנה והוושט. כי הקנה הוא הרוח כח הנפש. והוושט כח הגוף. וכ"כ בזוה"ק קנה בחי' עוה"ב. וושט עוה"ז. והם בחי' מות וחיים. והלשון נאחז בשניהם. ובאמת הכל תלוי בזה כי גחלת גי' אמת. שבכל מקום נמצא נקודה פנימיות בחי' אמת. והאדם בכל מעשיו כשמשתתף בה כח הרוח והנפש נפח בה ובערה כדכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' שבכחו לעורר החיות בכל מקום בכח הרוח. ורקק בה כשעושה בלי דעת רק בגוף בלבד מכבה הגחלת. וכמו כן הלשון באדם כפי מהותו אם בעל נפש הוא וכל מעשיו בדעת וכח הרוח והנפש אז לשונו רך שגובר בה כח הקנה. ולכן מסיים המדרש להיות לשונכם רך אלו לאלו כי כפי התגברות כח הרוח ונפש באדם אוהבין זה לזה כי הנפשות קרובין. ולפי גשמיות הגוף לשונו קשה. ולכן ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שהוא סימן שהוא בעל נפש לכן לשונו רך לחבירו כנ"ל: