Shabbat HaGadol תרמ"ו 2

אמו"ז ז"ל אמר על המד' בזאת אני בוטח. כי כל חטא נדב ואביהוא היה אשר לא צוה. ועיקר כח עובד ה' צריך להיות בכח הציווי כמ"ש ה' אורי כו' בזאת אני בוטח לא לסמוך על דעתו וחכמתו. וכמו כן בקריעת ים סוף שדורש המדרש זה הפסוק דכתיב שם ה' ילחם לכם פי' במכילתא כשאתם תחרישון הכח בעזר ה' ע"ש. וכח זה של המצות קיבלו בנ"י בזה היום. מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. והתחיל בחי' המצות. וי"ל שלכן נק' שבת הגדול. כי גם מקודם שמרו בני ישראל השבת שתיקן להם מרע"ה. אך אמרו חכמים גדול המצווה ועושה כו'. והוא כנ"ל שכח הציווי של הבורא ית' עיקר יותר מכל מעשה האדם בעצמו. ואם כי מצינו שאבות הראשונים קיימו התורה קודם שנצטוו. הי' זה כענין חינוך לקטן. חנוך לנער עפ"י דרכו. וכמו כן בכלל הי' להם התורה בדרך חינוך. וכשניתנה תורה ומצות לבנ"י הי' הגדלות. וכעין זה במדרש שה"ש לריח שמניך כו' ע"ש. ולכן נק' שבת הגדול. והגם שמצות שבת לא ניתנה להם עדיין מ"מ כיון שנעשין בני מצות קיימו השבת באופן אחר כנ"ל, וכן כתיב בשבת כאשר צוך לקיים השבת בכח הציווי ולא כמו שקיימו קודם זה. [וכן בכיבוד אב ואם כתיב כאשר צוך. על ידי שבלא"ה ג"כ דרך בני אדם לכבד אב ואם לכן כתיב כאשר צוך לקיים בדרך הציווי] ומה שמקיימין בדרך הציווי הוא נחשב יותר מכל השכל של חכמים גדולים. שהרי נדב ואביהוא שהיו גדולי הדור נענשו מטעם אשר לא צוה. ולכן אין חידוש על המדרש שדורש על מעשה אבות ריחות היו ואנחנו שמן תורק כו'. שהכל בכח הציווי של השי"ת. לכן השבת שקיימו מקודם הי' דרך חינוך וקטנות. ואח"כ נקרא שבת הגדול: