Shlach תרנ"ג 3

לפרשת ציצית אמרו חז"ל גדול עונשו של לבן משל תכלת תכלת משל לאומר לעבדו עשה חותם של טיט ושל זהב כו' פי' תוס' שהוא ענין כבלי דעבדי שהעבד עושה לו רבו חותם שהוא עבד שלו. דכ' עבדי הם. ותחת שעבדו במצרים בחומר ובלבנים זכו אח"כ להיות עבדי ה'. ומקודם צריכין לתקן עצמו להיות מוכן לעבודת הבורא ית'. וזה בחי' הלבן כי לבן מוכן לקבל צורה. ובשעבוד מצרים זכו לזה ההתלבנות כמ"ש בזוה"ק בלבנים בליבון הלכתא. ואח"כ פתיל תכלת הוא לקבל הגוון מעבדות הבורא ית'. ורמז הד' כנפות לתקן הד' יסודות שהאדם נוצר מהם וכמ"ש תם בד' כנפות ואמרו תם מע"ז וג"ע וש"ד הוא תיקון המדות וזה בחי' לבן שזה קודם לכל וזה בנקל לתקן לכן גדול עונשו של לבן. אבל תכלת הוא זכי' גדולה ולכן בעוה"ר אין לנו תכלת. והנה בפרשת ציצית נזכר יציאת מצרים וכמו כן בתפילין. כי בגלות מצרים הי' עבודת הפרך בגוף. וגם שהיו נשקעין בשערי טומאה. ורמז הציצית הוא שורש המצות הוא שזכינו לקיים מצות מלכו של עולם. להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ורמז התפילין שורש הקדושה שזכינו לכנוס לשערי קדושה והוא תקון הנשמה שגאלנו הקב"ה משערי טומאה והכניסנו לשערי קדושה. ועל ב' אלו כתיב ישלח עזרך מקודש הקדושה בחי' תפילין ומציון יסעדך בחי' המצות שהציצית רומז עליהם והמצות נק' ציון שהם רמזים לשורשם בשמים. והגם דכל מצוה יש בה קדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. אבל אין הקדושה מתגלה רק בשורש. והמצוה למטה רמז וציון להקדושה וכמו הגוף רמ"ח ושס"ה. אבל התפילין גם הכתיבה למטה קדושה ממש. והוא רמז הנשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש יראה אדם עצמו קדוש שרוי בתוך מעיו כנ"ל: