Zachor תרמ"ו 2

איתא במדרש תנחומא תצא בשבת זכור ובעמלק זכור משל לבעה"ב שמזכיר אוהבו על שולחן מלא וכשמסלק התמחוי מזכיר שונאו ע"ש בלשונו. ולבאר הענין אשר קבעו חז"ל זכירה זו בשבת. ויתכן שהוא תיקון על אשר גרם ביאת עמלק הי' על ידי חילול השבת. כמ"ש חז"ל אילו שמרו בני ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה דכתיב יצאו ללקוט כו' ויבוא עמלק. א"כ ע"י השבת יכולין לתקן ולזכות למחות שמו של עמלק. והענין הוא דכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו. פי' ידים הוא אחיזת הדבר כמו ידות הכלים. והפנימיות והנשמה הוא העיקר. והחיצוניות והגוף הוא רק יד ומקום איך לקבל הפנימיות בעולם הטבע. וכן הוא בכלל הבריאה. הפנימיות ונשמה מיוחד לבני ישראל כמ"ש קול יעקב. רק במלבוש הגוף יש לעשו ועמלק אחיזה. וכשבני ישראל מתקנים מעשיהם וזוכין להארת הנשמה כמו בש"ק שיורד נשמה יתירה ויש עלי' להגוף. זה נקרא ירים משה ידו. וחז"ל כ' וכי ידיו של משה כו' רק בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים. וכ' בזמן. שיש זמנים מיוחדים שמתעלין גופות בני ישראל. ולכן כתיב ירים לשון עתיד. שכן הוא תמיד כשמתעלין לשורשם וגבר ישראל. וזה הרמז שכ' במדרש. שבש"ק שהוא על שולחן מלא וזוכין בני ישראל לנשמה יתירה ומתעלה הגוף. נמצא אין לעמלק במה לתפוס. ואז זוכרין אותו על שולחן ריקה. [ויש עוד להאריך בענין הקדמת נעשה לנשמע שבשבת קודש מחזיר משה רע"ה לישראל זה הזכות ונקרא ירים ידו ויבואר אי"ה במ"א מזה]: