Zachor תרנ"ז 1

תמחה כו' זכר עמלק וכ' אמחה כו'. כי בכח שנאת בנ"י יכולין למחות זכרו. דכתיב בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית. נמצא כל דבר שבעולם אין לו קיום רק באיזה אחיזה רחוקה וקרובה שיש לו בתורה ובישראל. וכ' וכתוב זאת זכרון בספר הוא תורה שבכתב. ושים באזני יהושע הוא בחי' תורה שבע"פ שהיא כח כנס"י. ומתורה שבכתב ה' ימחה עמלק כמ"ש אמחה. ובנ"י צריכין למחותו שלא יהי' לו שום אחיזה בהם מתוך רוב השנאה שיש להם עליו. וממילא לא יהי' לו שום תקומה. לכן בשאול כשהיה להם קצת רחמנות עליו נשאר ממנו. ובאמת כל הכח למחות שם עמלק ע"י התורה לכן מקדימין זכור לעשי' דפורים. דכתיב בית יעקב אש ובית יוסף להבה. אש הוא התורה כדכ' כה דברי כאש. וכפטיש יפוצץ סלע הוא בחי' בית יוסף להבה שהוא התפשטות כח האש ברוב ניצוצות. ולכן עמלק עומד לקרר זה האש והתלהבות שנמצאו בנפשות בנ"י. כמ"ש אשר קרך. וכשבנ"י מתדבקין בכח התורה נעשה בית עשו לקש. וכ' בזהר שפת אמת תכון הוא ישראל שמעידין בכל יום ה' אחד. והוא שפת אמת. כמ"ש אתם עדי כו'. ועמלק כל מגמתו לבטל עדות זה. כי הוא שורש השקר כמ"ש הא שוא שבראתי בעולמי. ועתה בגלות שיקרא שלטא כמ"ש בזוה"ק פ' תשא ועד ארגיעה כו'. דאין לשקר שליטה רק בגלות. וכשיהי' יום מנוחה אז יתבטל השקר. וז"ש והי' בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק. ומעין זה בכל שבת. יום מנוחה. מעין עוה"ב. יום שכולו שבת. ושבת סהדותא אקרי לכן הוא זמן מחיית עמלק: