Shabbat Shuva תרנ"א 2

בפרשת דרשו ה' בהמצאו כו' כי לא מחשבותי כו' כאשר ירד הגשם כו'. הענין לידע ולהאמין כי הקב"ה שהוא נעלם מכל אעפ"כ הוא מחי' ומנהיג הכל. וכמו כן דברי תורה שהם שמותיו של הקב"ה ומתלבשין באותיות התורה שלפנינו להחיות התחתונים והוא כמו הגשם והשלג היורד משמים והוא מרוה הארץ ומוליד ומצמיח להוציא הארץ מכח אל הפועל מעשי'. כן הוא כל הנהגתו ית' ששולח עזרו מקודש ובנ"י מאמינים בזה לכן יש להם לשוב אליו ית' בהיותם יודעין כי הכל בא מאתו ית' לכן ישוב אל ה' וירחמהו. ויתכן לפרש כי לא מחשבותי בדרך אעפ"י. ולכן שבת מסייע לתשובה כי בו נפתח חיות הפנימי ( שער הפונה ) קדים. וז"ש ביני ובין בנ"י אות כו' וינפש. פי' שבשבת נמשך חיות ונפש להחיות כל מעשה בראשית. ובנ"י זוכין לזה הדביקות ע"י שמבטלין כל מלאכה בשבת קודש כדי להתדבק בשורש מושכין משם חיות חדש. וזה עיקר התשובה. ואמרו חז"ל אלו שמרו ישראל שבת אחת נגאלין. הרמז שבת אחת להיות כל הרצון תמיד לשבות ולהיבטל אל השורש. כמ"ש אחת שאלתי כו' שבתי. ואמרו חז"ל בהמצאו הוא בעשי"ת. כי פי' בהמצאו בזה המציאות שהמציא לו כביכול הקב"ה בזה העולם בזה יש לבע"ת כח לשוב כמ"ש לעיל. וזה הדרך מתחדש בר"ה זה היום תחלת מעשיך ודו"ק: