Behar תרס"ג 1

ענין שמיטין אצל הר סיני. דכ' אדם לעמל יולד. אם לעמל תורה או מלאכה. וקודם החטא שם הקב"ה האדם בג"ע לעבדה ולשמרה ברמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. ואחר החטא כ' וישלחהו כו' מג"ע לעבוד כו' האדמה. א"כ בזמנים שיש שביתת מלאכה לבנ"י כמו בשבת וכן בשמיטין ושבתה הארץ. ובטל לעבוד האדמה. הוא אות לבנ"י שהם במדרגה הראשונה לעסוק רק ברמ"ח ושס"ה. כי האדם כלול משמים וארץ. נשמה משמים וגוף בארץ. ואם גוברת הנשמה על הגוף הוא בבחי' המלאכים. וע"ז דרשו חז"ל גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר רואה חקלי' בייר כרמו בייר ושותק. פי' גבורי כח שהנשמה גוברת בו שהוא עיקר הכח כמ"ש בזוה"ק אשר תמצא ידך לעשות בכוחך בכוחך זו נשמתא. וכמ"ש במשנה איזה גבור הכובש את יצרו מושל ברוחו היינו שלא לפנות אחר מחשבות היצה"ר בהבלי עולם. זהו פי' ושותק שאינו מהרהר בעבודת האדמה כלל. וזה הרמז לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. וע"ז כתי' כח מעשיו הגיד לעמו שמסר הקב"ה לבנ"י נשמתא דעלמא והפנימיות של העולם. והיא התורה שהיא הנשמה של מעשה בראשית כמ"ש בראשית ברא הביט בתורה וברא. א"כ התורה הכח והנשמה של הבריאה. ובקבלת התורה היו בנ"י בחי' נשמה בלבד כמלאכים. וז"ש אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים כמ"ש במ"א כי עוה"ז נק' בית עבדים. וכשנשתלח האדם לעבוד האדמה הוא בחי' עבד לעשות מלאכת העולם. שהעבד עושה דברים לתקן צורכי מדינות המלך. אבל בחי' בנים הוא לעשות צורך המלך בעצמו. כמו בן העובד ומשמש את אביו כמ"ש בר"מ פ' זו. וזה בכח הנשמה. וכן בחי' שבת יומא דנשמתין, וניתן לבנ"י שיש להם בחי' הנשמה. והכל ענין א'. ובחי' עבד הוא המצות מעשיות למטה בעוה"ז. ובנים הוא התיקון הנעשה למעלה בשורש המצוה: [תרס"ד]