Vaetchanan תרל”ד

תרל”ד
במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים כו’ ובגמ’ לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח”כ יתפלל. אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו. אך למדונו רבותינו ז”ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר. והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן. וזהו ענין סידור שבחו של מקום כי כל מה שברא הקב”ה לכבודו ברא. ומעשה בראשית הן שבחו של מקום. רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו ית’ והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו ית’. והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו ש”מ ומלכותו ית’. כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים. וע”ז תיקנו חז”ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית. ועי”ז הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן. ערב ובוקר וצהרים. והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה שזהו סידור ש”מ הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן. וכשיוצא מזה הגלות ע”י עבודת בנ”י שמה”ט מזכירין בכל יום יצ”מ שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד הש”י הגדול לפי גדלו והקטן כו’ והכל תלוי באדם. ועי”ז נפתח שער התפלה. כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. ואפשר לומר שזה ג”כ ענין שבת וימי המעשה כי בששת ימים עשה ה’ שמים וארץ הוא בחי’ שבחו ש”מ. וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות כדכתי’ ששת ימים תעשה כו’ והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית [וע”ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר] ושבת הוא בחי’ תפלה והתחדשות ובא הארה מעולם העליון כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עו”ה [וע”ז נאמר כבוד א’ הסתר דבר] וכפי הסידור שש”מ בחול כן בא לבחי’ גאולה ותפלה בשבת. ואפשר זה הטעם שכ’ בפוס’ שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה כי שבת עצמו הוא גו”ת כנ”ל. כמו שא”צ תפלין שהם עצמם אות כנ”ל. ובחול בא ע”י עבודה שבלב זו תפלה שע”י עבודת האדם ליישר לבבו שזה עיקר שבחו ש”מ מה שבנ”י מיישרים לבם להש”י כדכ’ ישראל אשר בך אתפאר. וזה הסימן אם כוון לבו לתפלה כו’ ועי”ז בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות כדכתי’ יבש וכו’ ציץ ודבר אלקינו יקום כו’ כמ”ש במ”א:

The Midrash states that part of the mitzvah of tefillah is that it is done three times daily: in the evening, in the morning, and in the afternoon. Furthermore, the Midrash explains that the correct form of tefila is to first start by stating the glory of HaShem, and only afterward proceed with one’s regular tefila.

This teaches us an interesting principle: even though it seems that the primary purpose of tefila is when one makes requests to HaShem for things that he needs, nevertheless, our sages are teaching us that the set prayer that we have is even more precious to HaShem.

The idea is that the primary purpose of tefila is to draw down new life force into nature, i.e., time. This is the idea of “mentioning HaShem’s praise before tefila”: Hashem created the world for His glory, yet His dominion is hidden in nature, and it is man’s duty to find the sparks that reveal HaShem in the world and bring about a situation where the entire creation testifies to the dominion of HaShem. Therefore, everything depends on man; to the extent that one organizes the thoughts of his heart and one’s entire makeup to have the clarity of the kingdom of HaShem, proportionately, one can draw the rest of nature to this revelation.

This is the idea of all the blessings and praise that we say daily and the Pesukei DeZimra; they are all there to organize the entire creation of the world. It is through this clarification that one can renew the source of life force which affects time and nature. It is for this very reason that the times of prayer are instituted at points of change in time in this world – evening, morning, and night.

This is the idea of mentioning the redemption before the Shemoneh Esrei; by organizing one’s thoughts correctly and revealing the glory of HaShem, this is called a redemption, for the life force is in exile, in nature and time. By revealing the glory of HaShem, one causes a form of redemption, for when one’s effort causes a revelation, this spark comes out of its entrapment in nature and reveals HaShem. This is why we mention the exodus from Mitzrayim in our tefillah, as we cause an exodus and redemption. The level of redemption achieved is in proportion to one’s effort and abilities.

This causes the gates of tefillah to be opened. This is similar to the idea of “if you listen to the old, you will merit to hear the new” (meaning that by revealing what we are able to, we gain even more insight and revelation).

We can also add that this is the idea of Shabbos and the days of the week. For during the six days of creation, HaShem created Heaven and earth; this parallels the idea of mentioning the praises of HaShem (before tefilla). Similarly, in one’s own work and physical activities, as it states “in six days you shall do all your work (and on the Shabbos, you shall rest),” which is the idea of organizing everything that needs to be organized, which is nature and the creation of the world. Yet, Shabbos parallels the actual tefilla and the renewal where a new light comes from the upper worlds, as we know Shabbos is a taste of the world to come. To the extent that one prepares the praises of HaShem in the days of the week, one merits redemption and tefilla on Shabbos.

Perhaps it is for this reason that our sages taught that on Shabbos, one does not necessarily need to mention the redemption before tefilla, just as on Shabbos, we do not need tefillin, for Shabbos itself represents that energy, a sign of tefillin, and an aspect of redemption.

On the days of the week, however, the work is more internal, and as explained, it is through one’s own effort and straightening one’s heart that clarity for oneself is actually the primary revelation of the glory of HaShem. As the pasuk states, “it is you, Yisrael, in whom I (HaShem) become glorified.”

This is the idea that the Midrash above continues: if one has had the correct intention (meaning that he correctly directed his heart to reveal the glory of HaShem), then surely his prayers will be answered, for the source of redemption will be revealed, i.e., the source of the life force of HaShem that is in everything.

ומ”ש בשבת וזכרת כי עבד כו’ ע”כ צוך כו’ לעשות כו’ השבת המהר”ל פי’ שזה טעם על שהשבת מיוחד לבנ”י דוקא. אך גם בקידוש אומרים זכר ליצ”מ והוא כנ”ל שבשבת יש בחי’ גאולה שמתגלה התחדשות תוך הטבע כנ”ל:

קושית המפ’ בשם הרמב”ם על מצות ואהבת וכדומה איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם כו’ והאמת כי הקושי’ היא עצמה התירוץ שמזה נלמד שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להש”י בכל לבו ונפשו ורק שנטמן בעומק הלב וע”י הרצון והתשוקה למצוא זאת האהבה ע”ז נאמר יגעתי ומצאתי כו’. ובספרי והיו הדברים כו’ למה נאמר לפי שנאמר ואהבת כו’ א”י כיצד אלא מתוך שאתה נותן הדברים אל לבך תכיר מי שאמר והי’ העולם כו’. פי’ כנ”ל שע”י שמשים האדם זה ללבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו וע”ז נאמר חיי עולם נטע בתוכנו. והכלל שכל מצות שבתורה הם כללים. והפרטים איך לבוא לקיום המצוה הוא בחי’ תורה שבע”פ. לכן חביבים דברי סופרים כו’ שדברי חכמים הם הקדמות איך לבוא לקיים מצות המפורשין בתורה כי דברי התורה נאמרים לאדם השלם שיש בו השלימות שיכול להשיג מעצמו והוא תורה שבע”פ כנ”ל. ואף שקשה לצייר לקיים בכל לבבך. מ”מ צריך להיות הרצון והתשוקה לבוא לזה בכל עת ועי”ז נפתחים השערים שבלב האדם כנ”ל:

[מ”ש חז”ל המשמיע קולו מקטני אמנה. קשה מה יתרון אמונה שהש”י שומע קול בלחש או בקול שניהם שוים. וי”ל הפי’ מה שסומך על מעשיו בגופו להשמיע קולו הוא מקטני אמנה שצריך לידע שהכל בכח הש”י שנותן לו כח להתפלל לפניו כנ”ל:

מ”ש רש”י ז”ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע”י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה וא”י להעיד ע”ז. מ”מ אפשר לפרש ברש”י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש”י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו’ כנ”ל:]

בפסוק היום הזה ראינו כו’ ידבר אלקים את האדם וחי כו’ למה כו’ יוספים כו’ לשמוע כו’. וקשה דלאו רישא סיפא ונראה כי לאשר בנ”י היו מוכנים למסור נפשם שהקדימו נעשה לנשמע לכן הי’ חביב להם דברים אלו ששמעו במס”נ כי לא ידעו שיוכלו להיות נשארים בחיים. ועתה שראינו כי ידבר כו’ וחי אם יוספים כו’ ולא יהי’ במס”נ שיהי’ רגיל אצלם לשמוע דבר ה’ בדרך הטבע. ולכן ביקשו דבר אתה כו’. והש”י שיבח דבריהם מי יתן כו’ שמוכח שדיברו כן ע”י רצון יראת הש”י בלבם שרצו שלא יקיל בעיניהם לשמוע דבריו ית’ בלי מס”נ כנ”ל. ובאמת י”ל שאין בכח אנושי לשמוע כו’ וחי. רק ע”י מס”נ. וגם מכבשן אש גשמיי ניצולו חנני’ מ”ו ע”י מס”נ. א”כ בפשיטות נוכל לומר שכשישמעו בלי מס”נ ומתנו כו’ כנ”ל. וצריכין לזכור יום מתן תורה לעולם כדכתי’ יום אשר עמדת כו’ וזכירה זו מועלת להרגיש הארת מתן תורה דכתיב מצוך היום פירש”י בכל יום יהיו בעינך כחדשים שע”י שאדם מכין עצמו ומשתוקק להתדבק ביום מתן תורה יוכל להתחדש באמת הארת מתן תורה דכתי’ ולא יסף ולא פסק. ויש לדייק יום אשר עמדת לפני ה”א כו’. ולא כתיב אשר עמדת בו לפני ה”א. רק שבנ”י העמידו יום מיוחד שעומד תמיד לפני הש”י והוא יום מתן תורה שמסרו כל בנ”י את נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. וכדאיתא שגם בכ”א שעושה מצוה אותו יום מעיד עליו לפני השי”ת. מכ”ש יום מתן תורה דכתי’ יום הששי כו’ ו’ בסיון שבעבורו נברא שמים וארץ. ויכולין בנ”י למצוא הארת אותו היום בכל עת שדורשין אותו כראוי כנ”ל: